ינואר 2014
סיכום שנה אלטרנטיבי, בעשר נקודות.
חלפה שנה ראשונה מלאה בה אני לא כותב באופן פורמלי. הפעם "אני" לא הנושא ואין לי כוונה לגלוש לניו ז'ורנליזם –
סגנון כתיבה שכידוע שם את המציאות בסוג של המתנה ומתמקד בכותב ובעולמו – אבל אני חייב לציין שהפרספקטיבה
שלי מעט שונה מהשנה הקודמת. קראתי פחות, נחשפתי להרבה פחות, ובמידה רבה אני מרגיש כמו חלק מהסיפור הידוע
על העיוורים שממששים מציאות שנקראת "פיל", ותופסים אותה איש איש לפי האבר אליו הוא נחשף: זה שנוגע ברגל
סבור שפיל הוא כמו בניין מוצק, זה שנחשף לחדק חושב שהוא צינור אדיר, זה שממשש את האוזן מרגיש שהוא אוניית מפרש
וכן הלאה. אז לסכם שנה נראה קצת גדול עלי כרגע. אפשר להסתפק בסיכום חודש דצמבר?
בונוס לסבלנים - הצצת וידאו לעולמו הרוחני של עיתונאי בדימוס ויבואן פעיל.

1) סוסון ים: צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו.
ניסוי מחשבתי: קחו את יקב סוסון ים, תחסרו ממנו את דוניה. מה נשאר?
קצת פחות מדי. אבל הדרך של סוסון הים מסמנת דרך של יקבים רבים: התקדמות עיקבית, אם כי יש כאלה שיגידו בקצב
לא מספיק מהיר. השקת "המינגווי" 2011 מבוסס הדוריף\פטיט סירה הדגימה את הנקודה הזו היטב,
במקבץ יינות שחלקם נפלא ומעניין (קהלת 2008, המינגווי 2012), וחלקם לא ממש מדוייק, או אם תרצו בעלי אופי "כפרי ומחוספס".
חלק מהענבים מגיעים כבר מ"כרם הבית" בבר גיורא, ודוניה הוא עדיין אחת מההצגות הטובות בעיר – דעתן, מקורי, חביב, וכאשר היין
יתיישר סופית עם האיש, נוכל לומר אמן.








2) עמק האלה: עליסה בארץ הפלאות.
במילים אחרות: רצים בכל הכוח רק כדי להישאר במקום. אין לי כוונה לחפור במה שקורה ביקב, סך הכל כולם שם
אנשים חיוביים, אבל בכל זאת אי אפשר להימלט מהמחשבה שבשלושת התפקידים העיקריים ביקב כיהנו חמישה אנשים שונים
בשנתיים האחרונות, ועוד מבלי להביא בחשבון את המשווק החדש-ישן. לא בדיוק מתכון בריא ליקב, בעיקר כאשר תמיד היה נראה
שהכסף הוא לא הבעייה – עד שלפתע נסגרו חלק מברזי השפע. מי יכול להעריך עוד כמה יקבים מקומיים חיים בסיטואציה כזו,
של חזות חיצונית מרשימה שמטייחת מציאות קצת בעייתית? זה נראה לפעמים כמו בסרטים המצויירים, בהם אפשר לרוץ
מעל התהום עד ששמים לב לחלל האדיר שנפער מתחת. ורק אז מתרסקים.
בינתיים טעמתי עוד שני יינות 2010 שלין גולד, הייננית החדשה, סיימה. אחד אהבתי (הקברנה), אחד לא הבנתי עד הסוף
(32/35, עוד נחזור אליו בעתיד הקרוב), התפעלתי מהקברנה 2004 שהוגש ממגנום – בקבוק אחד היה מעט בעייתי,
אחר הפגין רעננות יפה עם קווי התיישנות מכובדת. די ברור שכל מה שהיה ביקב – למעט הכרמים המצויינים כנראה -
נמחק מרגע זה, והכל מתחיל מהתחלה. אפשר לקוות שהיקב יתפוס את המשבצת שראוייה לפרוייקט מושקע כל כך –
ענק אזורי, בנצ'מארק של הרי ירושלים.

 

3) צרעה: מיץ' גולדהאר של עולם היין.
בניגוד למכבי תל אביב בכדורגל, כאן הניהול היה מצויין מהרגע הראשון. במכבי תל אביב לקח לבעל הבית כמה שנים
לנקות את האורוות ולייסד שושלת שכנראה לא תעזוב את הפסגה הרבה שנים. בצרעה הכיוון היה ברור מהרגע בו התנתק
הביזנס משורשיו הקיבוציים. אבל כיוון שזה יין, והדברים אורכים שנים, לוקח לנו יותר זמן להפנים את העקביות, את המחוייבות
וכמובן את האיכות – מהתווית ה"פשוטה" של הרי יהודה ועד לטופ של ה"מיסטי הילס". כבר כתבתי את זה בשנה שעברה?
ניחא. בטח זה יקרה גם בשנה הבאה. זה היקב הטוב בישראל.
וידאו: הרצאה של ערן פיק או שיר האליפות של מכבי תל אביב עם קובי פרץ. החלטתי לוותר.

4) הרי גליל: בחזרה לעתיד.
בעתיד כולנו נשתה סירה, והרבה. כך מאמין מיכה ועדיה, יינן היקב, והוא לא היחידי. בהשקה מאוד מעניינת זכיתי לטעום
את ה"מירון" מבוסס הסירה לאורך שנותיו – החל מהבציר הראשון שהיה סירה "נטו" ועד ליין העתידי של 2011,
שמבטיח להיות אחד הטובים בשושלת. רבים אחרים בתעשייה – להט, חץ, סדן, פיק ועוד  - סבורים שהסירה יכול לחולל פה
תוצאות מפתיעות באיכותן. נשאר רק לשכנע את הציבור לשתות.
זה לא קל כרגע.

5) מסעדות שף 2.0
נכון, זה לא התחיל השנה אבל ב-2013 זה הפך ברור. לא חייבים 3 מיליון דולר כדי להרים מסעדת שף,
אפילו בפחות מעשירית מצליחים להרים מקום שהתבלין העיקרי בו הוא הנשמה. נתחיל עם ברטי כמובן, ונמשיך עם
החלוצים 3, בר היין המתחדש, אלבה (קצת יותר יקר אבל ניחא) ועוד, שהוכיחו שאפשר לעשות קולינריה מצויינת
עם מגע אישי (באוכל וגם ביין) – בלי לפשוט את הרגל, לא את זו הפרטית ולא את זו של הלקוח. איך זה קשור ליין?
יותר ויותר מקומות, בעיקר מהז'אנר הזה, מתנתקים מההסכמים הכובלים והבעיתיים ושמים את הלקוח ואת חווית היין שלו
במקום מעט יותר גבוה מאשר עוד 3% הנחה (ואני לא מזלזל בכסף).
כן ירבו.

6) הרגולטור.
החיים זה מה שקורה לך כשאתה עושה תוכניות אחרות, או בגרסה הישראלית – התוכניות זה מה שעשית עד שהתערב
הרגולטור ושינה לך את הכל, בדרך כלל לרעה. מה לא היה לנו? מיסוי על בירה, מיסוי פתאומי על אלכוהול שטרף את הקלפים
המתוכננים (אך עוד יביא לפה המון דברים מגניבים), והשיא – החוק נגד פירסום אלכוהול ברשת, שהפך את המשקה
שכל החוקרים מכירים פה אחד בסגולותיו הבריאותיות – היין – למשהו משוקץ שחייב בתיווי אזהרה גורף, משל היה מסרטן.
לא יאומן.

7) תחילת הסוף של היבוא?
ירייה גבוהה ומאוד רחוקה, אבל תקשיבו לסיפור הבא. אחי עובד בחברת תוכנה בינלאומית עם בסיס בישראל.
"איך להגיד לך, מתחילים אצלנו לחשוב שאולי צריך להרהר באפשרות שיסגרו את מרכז הפיתוח כי יש כבר רמזים
מאירופה שלא יקנו מאיתנו יותר". אחותי עובדת בחברה שמתכננת פרוייקטים בינלאומיים בתחום השפכים והמים.
"לא כותבים על זה כלום, אבל החרם כבר כאן ובענק. השבוע בוטל לנו פרוייקט תיכנון בהולנד, משהו גרנדיוזי של מאות מיליונים.
הולנד קצת מקדימה את המחנה, אבל זה יגיע לשאר". האם קרוב הרגע בו לא נוכל יותר לייבא יין מאירופה לישראל?
האם מישהו חושב שזה תסריט אפשרי? בואו נגיד את זה ככה: אם תהליך השלום המסתורי יתפוגג, כנראה שיהיה מאוד קשה
עד בלתי אפשרי לייצא יין ישראלי לאירופה. ובכיוון ההפוך?
טוב, תמיד נוכל להתנחם בייבוא של ג'אלאלי וחמדני או דבוקי.

8) Classic breeds never die, they just fade away.
הרגע העצוב של השנה, או של דצמבר: יקב ססלוב לא נסגר אבל הוא כבר נטול ברי ורוני ססלוב. או שבעצם הוא נסגר
אבל אני לא מעודכן במה שקורה. לי נראה שזה בכל זאת מקרה פרטי של אנשים שבכל צומת הצליחו איכשהו לקבל את
ההחלטה הלא נכונה: להמשיך לדבוק בעשייה כוחנית ורבת עץ במקום להבליט את הטרואר, לדבר על שבבים בארץ בה
כולם מרמים בנדון, להחליף משווק ועוד אחד ועוד אחד – בקיצור, קחו את פלם שהתחיל יחד עם ססלוב ותראו את ההבדל.
אבל זה לא משנה את השורה התחתונה: ברי ורוני, ולא נשכח גם את נילי, מהאנשים המלהיבים, בעלי התשוקה והאהובים
ביותר בתעשייה, כבר בחוץ. הם חיים, אולי גם היטב, אבל החלום מת.

 

9) אז מה נסגר עם העיתונות?
מי מאתנו לא היה מתחיל את היום עם אתר יינות ישראל? מי?
אחרי הפיצול של האתר המוביל נשארו עם חצי תאוותנו בידנו, אולי אפילו עם כלום כי שלם לחלק ל-2 נהיה פתאום קרוב
יותר לאפס. אבל לא אלמן ישראל – בניגוד לשמועות זדוניות-משהו אתר יינות ישראל לא נסגר אלא עובר מהפך, דבר הכרחי
אם זוכרים שהטכנולוגיה של לפני שבע שנים נחשבת כבר לגרוטאה. השיווק נמסר לחברה חיצונית, והכיוון העיקרי הוא לנסות
להביא אנשים צעירים וחדשים לעולם היין. אולי סוף סוף יחזור להיות מעניין ברשת?
נקודת האור הבוהקת מכל הינה הפצעתו של הגלייטמן בעיתון הארץ – התודות לעורכת מוסף גלריה על היוזמה ועל הבמה
הכה חשובה לתרבות היין המקומית. אבל חוץ מזה? רוב העוסקים בכתיבה מרגישים כי העניין של כלל הציבור ביין לא היה מעולם
נמוך יותר, והכותבים תופסים ייאוש מהיכולת להגיע לקוראים ולהכתיב סוג של סדר יום מגובה בעניין אמיתי.
עצוב.

10) כתיבת אלכו-יין פוסט-פוסט-פוסט מודרניסטית.
לאחרונה הפיד שלי רווי באלכוהול מזן פרוע, חסר עכבות ורסן. המסר הכללי הוא שאם אתה לא שיכור לפני הצהריים
אז כנראה שעשית משהו לא בסדר היום. ואתמול, ומחר גם. אפשר לאהוב את ז'אנר הכתיבה הזה, אפשר גם לא,
אבל זה לא העניין. מהמקום בו עומד קשיש לא אופנתי כמוני נראה כי סוג כזה של כתיבה לא יקרב את המשיח, אלא את
הח"כ דנון הבא, ואת הבא אחריו.
כשיטען מי שיטען שכתיבה על יין ואלכוהול מדרדרת את הנוער, משחיתה את הנפשות, מעודדת סטלנות ושכרות ומה לא,
כבר לא יהיה לנו כל כך מה לטעון כנגד.הפעם ייתכן והוא יזכה אף לגיבוי ציבורי מצד אנשים שנחשפים לז'אנר שמתאר שיכרות 
כמשהו אופנתי ומדליק.  מה נגיד, שזו דמגוגיה? זה יהיה טיעון נכון, אבל את הדנונה הבא זה לא יעניין ואנחנו מגישים לו
במו ידינו את התחמושת.
נתראה בגזירה הבאה.

 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים