מאת אורי כפתורי. 

יש אנשים שנוהגים לדבר עם עצמם. שיחה כזאת נערכה אחרי הטעימה שכבר אספר עליה. זה הלך בערך ככה:
"אתה קולט מה זה? 14 יינות ורק אחד בסגנון Old School - מישהו שכח לזרוק את המיכל המטונף הזה לפח".
"כן, אבל מה היה טוב בסופו של דבר?"
"מה זאת אומרת מה היה טוב? 4 יינות Parker100 לא מספיק לך?
"מספיק, בטח שמספיק. הייתי מסתפק גם ב 0 כאלה. למרות שאחד הפתיע אותי לטובה, היה לו גם אופי!"
אבל לא על זה רציתי לדבר, בטח לא עם עצמי.

"מה אתה אומר על הניקיון של היינות? על היכולת של הבורדולזים האלה לשנות את כל מה שהם ידעו על עשיית יין בתוך פחות מ 15 שנה, בלי לשנות את היין יותר מידי?"
"מה אני אומר? זה הטרואר!"
"ידעתי שאסור לי לדבר איתך... ואח"כ אתה מתפלא שלא מזמינים אותנו לארועים..."
 
שלושה מוטיבים מרכזיים ליוו טעימה השוואתית של בצירי 2008-9 של יינות מכמה יקבי-על בורדולזיים:

1) בציר 2008 לעומת 2009:
האם ניכרים הבדלי איכות ו/או סגנון בין הבצירים? מה יותר טוב? למה ולמי?

2) בורדו של המאה ה 21:
איך הצליחו בני אזור היין הכי חזירי בעולם לשעבד את הטרואר לאחר שהיו משועבדים לו במשך שנים?

3) אבולוציית הטעם של המותג "Parker100".
כל מה שצריכים לדעת לפני שאתה קונים ומתאכזבים. או שלא...


שלושת המוטיבים, שהם בעלי חשיבות רבה לחובבים, מקצוענים ומשקיעים בתחום היין (כל אחד וסדר העדיפויות שלו בנושאים הנ"ל) הם נושאים מדוברים בעיתונות היין של השנים האחרונות. סופרלטיבים נזרקו לאוויר הוירטואלי או על הדף הכתוב על מנת לתאר את סגנונם של שני הבצירים הללו. הבעיה העיקרית בתיאור אופי של בציר (מעבר להכרת אופי היקב והתמורות שהוא עובר בנפרד), הוא העדר נקודת ייחוס:
"בציר 2009 הוא בציר עוצמתי..." עוצמתי ביחס למה? ביחס לבציר הקודם? לבציר הבא? לבציר 2003? ליינות קיאנטי או אולי עוצמתי ביחס למכונית פרארי? קשה מאוד לתת מענה לסוגיית האבסטרקטיות של תיאור/ביקורת יין ללא נקודת ייחוס איכותית וברורה.
עובדה זו רק חיזקה את כוחו של מעמד הטעימה והפכה אותה למסקרנת ומשכילה במיוחד. היכולת ליצור סימביוזה בין יינות 2008 לאלו של 2009 מאפשרת לבחון אותם ואת השלכותיהם ההדדיות ביתר בהירות. בסופו של דבר מתקבלת תמונה כללית מייצגת, למרות שמדובר בטעימה מצומצמת יחסית, אך הבחירות המצויינות מאפשרות לצאת במסקנות מסויימות. וכך, נקדים בתודה למארגני הטעימה שפתחו בפנינו את ביתם ועשו עבודה מופתית בהעמדת ליינאפ של יינות מעניינים ומגוונים, שהיו רק חלק מאירוח חם ולבבי ביותר.

בסופו של יום, יינות לא נמדדים עפ"י נתוני בציר, לא עפ"י נתונים אנליטיים, לא עפ"י תנאי מזג האוויר ובטח שלא עפ"י ציוני מבקרים. הם נמדדים ע"י טעימה: וכך, טעמנו 7 יינות. 4 מ-Pomerol , שלושה מאזור  Medoc ו-Grave, כולם בצמדים. בכל פעם נמזג יין מבציר 2008 לצד 2009 ללא ידיעתינו היכן ממוקם יין של כל בציר, או מה שם האחוזה.
מסקנה ראשונה: הבורדולזים אולי ציניים, אולי הם קפיטליסטיים מידי, אבל גם להם יש מחוייבויות מסויימות לצרכן, גם אם הוא לרוב לא מבין זאת.
מתוך 14 יינות, רק בשני יינות ניתן היה למצוא אלמנטים המשוייכים לייננות "מסורתית": VA גבוה באחד (שכנראה נבע מהשרייה ארוכה ללא שבירת הכובע, אבל אני לא יכול להתחייב על כך), ותסיסה פראית בשני. הדבר מעיד על התמורות שעבר אזור בורדו ב 15 השנים האחרונות. בטעימה זהה, אם היתה מתרחשת לפני 15-20 שנים לכל היותר, היו מתקבלות תוצאות שונות לחלוטין. לא הייתי מופתע באם 50% מן היינות שהיו נטעמים בטעימה שכזאת היו מציגים "פגמים" כגון אלו ואי אלו אי-דיוקים נוספים. אם אנו בוחנים את ההתקדמות הטכנולוגית של המין האנושי במאה ה 20, ניתן לומר בבטחון רב שענף היין הצטרף לשאר ענפי ה"תעשייה" בחזית העידן המודרני והיום הוא מסוגל להמציא עצמו מחדש בתוך פרקי זמן קצרים בהרבה מאשר עשרות השנים שנדרשו לכך בעבר.
טכניקת העברת גרעין הידע שהיה עובר מדור לדור (אב לבן, דוד לאחיין או מאב רוחני לחניך שלו) - פסה מן העולם. היום ידע הוא נחלת הכלל, ולמי שיש מספיק מוטיבציה/משאבים או שניהם יחד, יש את היכולת לבצע תמורות דרסטיות בפרק זמן של שנים מועטות בלבד. לבורדולזים כמו שאנו יודעים יש משניהם. קהל הצרכנים של יינות אלו, שהטובים שבהם הפכו בשנים האחרונות לסמלי סטטוס יותר מכל דבר אחר, יכולים להתנחם בכך שלפחות חלק מן הכסף הגדול אשר זורם אל כיסם של בעלי היקבים מנוצל באופן מיידי לשיפור איכויות היין וקביעת רף איכות שמגביה את עצמו באופן עיקבי. כל זאת למרות שבתאוריה היין לא נמכר על בסיס איכותו הייננית אלא על בסיס המוניטין שלו, והשיפורים באיכות היין אינם תמיד הכרחיים על מנת להעלות את מחירו של היין.  

Providence 2008;
Pure, fresh fruit, light and gentle, almost fragile for a Bordeaux. Touches of green notes, minerals and light touches of oak spices. Really well made. Delicate palate, light tannins, polished, pomerol-like texture. Drinkable. A bit light and tight at the moment but a really charming expression of Pomerol.
Providence 2009:
Riper version than 2008, a bit more nuanced on the fruit side, though not as charming. Still a delicate expression of pomerol, and very much in-line with the estate’s style. Pure fruit, a bit more oak and substance, spicy. Medium bodied, fine fruit concentration, mildly tannic, dry and acidic. The more complete wine of the two versions, will keep longer as well.

Hosanna 2008:
Sweet oak, a bit of unripe “merlotish” tartness on the nose (veggie), perfumed. Lacking some fruit and concentration on the palate, tannins are a bit rough, medium acidity and a bit unbalanced by the amount of oak.
Hosanna 2009:
Ripe, clean, pure and very young. Balanced oak, spice and minerality. Mellow and caressing on the entry, medium bodied, tight with silky tannins and some sweetness. A tad alcoholic, and needs a few years to come together. The better effort of the two vintages.
 
על מנת לענות על שאלת השאלות (האם קיים הבדל משמעותי בין הבצירים? ואם כן מהו?), יש לסקור את נתוני הפתיחה של שני הבצירים על מנת לקבע רף ציפיות כלשהו.
על הנייר השוני בין בצירי 2008 ו 2009 בבורדו אמור להיות גדול מאוד. בציר 2008 הציב אתגרים לא מעטים בפני הכורמים הבורדולזיים: משקעים ממוצעים, שעות השמש ארוכות מאוד - אבל היתה זו שמש קרה מאוד שתרמה למרווח אדיר בין הנצה להבשלה - 135-160 יום לעומת ממוצע רב שנתי של 100 ימים בלבד (!). כלומר - תקופת ההבשלה התארכה עד לשלהי אוקטובר. ההבשלה הסוכרית האיטית הביאה עימה סכנות רבות כגון נפילת חומצה ורקבונות. אם לתרגם זאת ליין ניתן לצפות ליינות שאינם בעלי ריכוז עילאי, ולחומצה מעט נמוכה מן המצופה בבציר קר, שכן דחיית מועד הבציר על מנת להבטיח הבשלה סוכרית היא מנהג של העת החדשה. מבנה הטאנינים תלוי בהחלטות היינניות לגבי אורך השריית הפרי, אך לרוב נהוג להוריד מן העומס על הפרי כאשר הוא בעל חסרונות אנליטיים מסויימים על מנת להימנע מחמצון או מיצוי יתר, ולכן יש לצפות לטאנינים מעט פחות צפופים, ויותר "גושיים" (chunky) מאשר בבציר איכותי. נתונים אלו מורים על קבלת יינות קלים ופתוחים. העדר ריכוז גבוה של טאנינים וחומצה מאפשר ליין להיות זמין לאורך כל חייו, והוא מקצר את פרק הזמן הדרוש לו על מנת להתפתח (חימצון מגיע מהר יותר).
בציר 2009 לעומתו הוא בציר בעל מאפיינים סטריאוטיפים של בציר אוטופי. הטמפ', כמות המשקעים, שעות השמש והתנאים בזמן הבציר (תחילת-אמצע ספטמבר ברוב המקרים), היו כולם מושלמים. ביקבים רבים התקבל כלאחר יד חומר גלם בעל נתונים אנליטיים מעולים בכל פרמטר שאי אפשר לבקש טובים מהם עפ"י מדע היין המודרני. בבציר כגון זה של 2009 נוהגים יקבים רבים לחרוג מרוטינות עבודה קבועות (באם יש להם כאלו) ביקב, ולחשוף את כל התותחים הכבדים במחשבה כי חומר גלם איכותי יעמוד במעמסה וייצר יין מרשים ואיכותי יותר. השריות ארוכות ויישון באחוזים גבוהים יותר של עץ חדש הם הסימפטומים העיקריים של בציר איכותי. בבצירים כגון אלו ניתן לצפות לקבל יינות מרוכזים, בשלים טאניים ועוצמתיים במיוחד, בעלי פוטנציאל יישון ארוך להפליא. אם זאת חשוב לציין כי לא פעם משמש בציר כגון זה כחרב פיפיות והסטייה מהרגלי עבודה קבועים, או לפחות מנורמות מסויימות מובילה לסטייה באופי היין הסופי מול הפרדיגמה המקובלת של היקב.
תוצאות מבחן הטעימה היו מפתיעות בכך שלא הציגו הפתעות רבות:
יינות 2009 היו עקביים יותר, יש שיאמרו צפויים יותר מיינות 2008 ובעלי ממוצע איכותי גבוה מאוד. גבוה מזה של יינות 2008. כל היינות היו צפופים, בשלים ומרשימים ביותר. אם זאת, מספר יינות מבציר 2008 הרשימו יותר מאחיהם מהבציר העוקב. הם לא עשו זאת תוך כדי הפגנת כוח גולמי, אלא ע"י הפגנה של ניואנסינים ייחודיים ועבודת "זיקוק" של טאנינים איכותיים שלבטח לא הייתה קלה בבציר 2008.
בסופו של יום, ובנקודת זמן זאת "עקפו בסיבוב" לטעמי שני יינות מבציר 2008 את אחיהם מבציר 2009 מבחינה איכותית. נכון שבשני המקרים סיכויים טובים כי יינות 2009 יחיו שנים ארוכות יותר אך איכות לפי פרשנותי אינה נמדדת באורך החיים של היין אלא בגובה הפיק אליו הוא מגיע בימי חייו.  באופן אירוני משהו יינות בציר 2009 משני הצמדים הנ"ל זכו לציון Parker100, אבל יותר על כך בהמשך.
את הדוגמא הטובה ביותר סיפק Clinet 2008 לעומת Clinet 2009:
ליין בציר 2008 כמה חסרונות אינהרטיים שבשכלול החושי הכללי הופכים ליתרונות- הוא רזה יותר מיין הבציר העוקב, בעל טאנינים מעט נושכים (לבטח שאינם מתוקים), ובעל ניואנסינים ירוקים המקנים תחושת רעננות ומינרליות קלה המאפיינת את פומרול, כמו גם מוסיפה מורכבות ליין. תחושת חוסר הבשלות הקלה של היין נותנת מכסה על חוסר המושלמות שלו, על החומצה ומיצוי היובש הנמוך שהוא מציג לעומת Clinet 2009, ובסופו של יום 1+1 שווה יותר מ 2 במקרה הזה. לעומתו, יין 2009 הוא גדול, מוחצן, שופע פרי, ספוג בעץ (המון וניל וקלייה) ומעט אלדהידי (ריחות גומי) שנובעים ככל הנראה מהשרייה ארוכה וכהיליות גבוהה. הוא בעל מיצוי יובש פנטסטי, כמו גם ריכוז טאנינים ומתיקות מצויינים, אך בסופו של יום Clinet 2009 הוא יין צעיר ונושך שעוד ישתפר אך אני בספק אם הוא לעולם יציג משהו ייחודי ומעניין מעבר להיותו שגריר כבוד המייצג את אופיו של בציר 2009.

Clinet 2008:
Jammy cassis fruit, fresh and accurate, showing some minerality and even some nuances of age! Lean, with austere tannins and a bite on the palate. needs some time to come together, but really shows the fresh, fruity side of pomerol well. The better, more original effort of the two vintages.
Clinet 2009:
Toasty oak, mellow dark fruit, concentrated and impressive. Vanilla, some aldehydic (rubber/glow) notes. Sweet on the attack, with fine dry extract and acidity. Fine tannins, medium length. Complex, young and rich, just a bit dull and lacking personality or delicacy.

Pontet Canet 2008:
A big, messy wine. Showing VA on the first sniff, but calms down to show elements of pomegranate fruit, aldehyde roundness/complexity (“glowish” in this case) and very little oak. Juicy palate, tannic, aggressive and with great concentration. Thick and alcoholic. A big mess of a wine, reminiscent of biodynamic wines. Still, for me, the better of the pair.
Pontet Canet 2009:
Showing some tiredness on the nose: green notes, oak aldehyde and overall not very accurate. Feels a bit off to me. Soft and sweet on the palate, tannic, big and concentrated. Could improve with time, but not showing any real class or sophistication
 
 









































































































הנושא האחרון שעליו נהרהר הוא האבולוציה של המותג Parker100. הרבה דברים אפשר לומר על רוברט פרקר אבל עם מבחן התוצאה אי אפשר להתווכח: ציון מושלם מן הרשות הגבוהה ביותר לביקורת יין הוא Milestone שעליו חולם כל יקב בעל שאיפות גלובליות. ברגע שנכנסת למועדון אז אתה שם. מעבר להשפעה המיידית העצומה על מחיר היין הספציפי שזכה לציון המושלם (שבמקרה של בורדו מאפשר שינוי מחירים ורווחים נלווים מכובדים מאוד עקב שיחרור איטי של היינות לשוק לאורך השנים, זאת בניגוד לנהוג ברוב אזורי היין בעולם) ההשפעות לטווח הארוך מרחיקות לכת אף יותר. כניסה למועדון ה Parker100 היא תעודת הכשר להעלת מחירי כניסה בשנים הבאות. ופה, למי שיש ספק נמצא הכסף הגדול.
גם על טעמו של קיסר היין נאמרו דברים רבים. ביקורת רבה נשמעה על החד-גוניות שלו בביקורת יין, על הקלות בה הוא מעניק ציונים מושלמים ועל "הנוסחא" ההיפוטתית המאפשרת ליקב להתחבב במהרה על חכו של פרקר: מקובל לתאר את יין ה Parker100 הסטריאוטיפי כיין מהוקצע, בשל ואפילו מוחצן אך כזה המייצג את את האזור/זן ממנו הוא מגיע/מופק, יין בעל מורכבות ארומטית וטעמים דחוסים במיוחד, כמו גם טאנינים דומיננטיים אם כי משיים, ומתקתקות מסויימת. האפיפיור, במידה רבה, מפגין במקרים רבים סלחנות לפגמים שמקורם באלכוהול גבוה או חימצון של כוהל, לעומת חוסר סובלנות לפגמים שמקורם בבשלות שאינה מושלמת. יתר על כך, ליכולת היישון של היין, כמו גם לניחוחות וטעמים הנובעים מיישון בבאריק חשיבות עליונה.
הנוסחא הזאת, המלווה את פארקר מזה שני עשורים עומדת בלב הביקורת הציבורית על כוחו ותוצר מפעלו של פארקר. בין היתר נשמעו קולות המציגים את פרקר באופן חד משמעי כאשם העיקרי בהדלדלות האינדיווידואליזם בעולם היין.
בטעימה זאת בלבד טעמנו 4 יינות שזכו לציון העגול Parker100, כולם כמובן מבציר 2009. הדבר המעניין הוא שרק 2 מתוך ארבע הדוגמאות הן יינות צפויים המתאימים לתבנית הפרקריסטית ככפפה ליד. שני יינות נוספים הם בגדר הפתעה מסויימת מבחינה של טעם נטו (ללא הקישור הפוליטי, מעמדו של היקב וכו'...), ומכיוון שהטעימות ומלאכת הציון מתבצעים כביכול באופן עיוור, שיקולים אלו אינם רלוונטיים.
הדוגמא הטובה ביותר היא Smith Haut Lafite 2009. היין כאמור זכה לציון עגול. היין אמנם מפגין חלק מן האלמנטים שניתן לצפות מן המותג Parker100: עוצמה, מתקתקות, כהליות קלה וטאנינים איכותיים להפליא. עם זאת היין המדובר ניחן גם בפרי טרי וירוק למדי, והשפעה מתונה בלבד של עץ. על הנייר זהו יין שונה למדי ממה שהייתי מחשיב כיין Parker100 טיפיקלי. דוגמא נוספת אפשר לראות ב Leoville Poyferre 2009. גם כאן מדובר ביין שפארקר אוהב לאהוב לאורך עשור+ האחרון, אך בטעימה עיוורת עובדה זו איננה רלוונטית. היין ניחן בנימות ירקרקות, כמו גם קלילות שאינן מאפיינות את המותג של הקיסר. האם אנו עדים לשינוי תפיסה פרקטי של פארקר? הוא הרי כבר הוכיח לאחר בציר 2005 כי הוא מסוגל לבצע תמורות פוליטיות בציונייו. האם אלו הסימנים הראשונים לתמורות באופן שבו הוא מבקר יין?
מעט מוקדם לצאת בהצהרות מפוצצות, שכן, לא מדובר בכמות מספקת של נתונים על מנת לבצע השלכה על הכלל. יכול להיות ומדובר פשוט בסטיות תקן. אם-זאת, אימוץ מידה של אופטימיות היא אף פעם לא דבר רע. לכן, יש לקוות כי בעתיד נראה יותר ויותר דוגמאות של יינות הזוכים לתואר הכבוד הראשון של עולם היין מבלי להיכלל בפרדיגמת הטעם ההיפוטתית של פארקר. את תאוריות הקונספירציה אשאיר למי שחפץ לעסוק בהן...


Smith Haut Lafite 2008:
Green notes, a bit unbalanced on the oak, not showing enough substance to maintain it. Also lacking some freshness. Hollow on the mid palate, tannic and a bit bitter, showing chunky tannins. Not the best of efforts, technical, dull and unbalanced in more than one way.
Smith haut lafite 2009:
A powerful nose showing pure fresh cassis paste, light touches of oak and alcoholic sweetness, very young and lacking complexity (or coyness. Not the shiest of wines) but balanced and promising. Sweet and aggressive on entry, fine acidity, dry extract and tannins. Very young and will age to become a more complete wine. The better effort of the two vintages.

Leoville Poyferre 2008:
A lot of toasy oak, bret notes (of the 4-ethylguaicol kind) but it doesn’t completely overwhelm the fruit at this time. Earthy. Tight and somewhat bitter on the palate, acidic, concentrated (too thick), with chunky tannins and fine length. A bit of a brut, still, the most old-school Bordeaux of the bunch.

Leoville Poyferre 2009:
A fresh nose, green notes, precise oak handling. A very young and promising claret. Rather sweet on the palate, not as concentrated as the 2008 version but far more precise and delicate. Tannic and tight on the finish. needs some time to really allow fair judgment. The better effort of the two, if only for the clumsiness of the 2008
Ch. Smith Haut Lafitte Rouge Pessac Leognan


























 


אסיים עם מעט הדוניזם. הרי בכל ביין עסקינן, בבורדו, ובלא מעט יינות Parker100.
מעבר לכל האנקדוטות האינטלקטואליות שמעסיקות את הנוברים ביין מידי יום ביומו, החיבור הראשוני של כל אדם לתחום מסויים הוא אינטואיטיבי. ישנם יינות שפשוט יודעים להעלות בך אסוציאציות שמזכירות לך את המשיכה הראשונית לתחום. החיבור אליהם הוא ברור ומובן באופן נונשלנטי, כמעט נאיבי. זהו חיבור אינסטינקטיבי, ראשוני, פשוט, וכיף, גם אם הוא עלול להיות שברירי מדי בכדי לספק עניין לאורך זמן. אין בו די בכדי להפוך עיסוק למקצוע. אם הכול היה פשוט וכיף לא היינו מסוגלים להעריך שום דבר. אם זאת, אין לזלזל בחשיבותו.
ישנם יינות כאלו שמזכירים לכל הנברנים למיניהם איפה התחיל הכול. Trotanoy 2009 הוא אחד שכזה. אני יכול לפרוש את משנתי ולהסביר למה הוא כזה אבל אז אפספס את הנקודה: כל מילה נוספת מיותרת.


Trotanoy 2008:
Clean, fresh fruit, tea leaves and minerals. Complex and open knit on the nose. Lovely expression of pomerol. Very elegant on the palate, medium bodied, silky tannins, fine dry extract, poise and length. Lacking just a bit of power to be a really special wine but still a great effort and a great wine.
Trotanoy 2009:
Complex, dark fruit, vanilla, mocha, tea leaves. Young and powerful. Very impressive, Awesome even. Mellow entry, rich even sweet but in a very lifted harmonic way. Great natural acidity, tannins, structure and length. A great wine. Wine of the night, and the better effort of the two vintages

 
לייבסיטי - בניית אתרים