יינות אייקון - יראון
 
אזור היין "גליל עליון" נולד בערך בשנות ה-70 של המאה הקודמת. אף אחד לא יטען ברצינות שהנטיעות בכרם בן זמרה (כב"ז) נולדו כתוצאה של מחקר מקדים. להזכיר - יקבי הגולן עוד לא נולדו, ורוב הנטיעות בישראל התמקדו במקומות מהם יהיה נוח להוביל ענבים לצמד היקבים של "כרמל מזרחי" בראשון לציון ובזיכרון יעקב. הנטיעות בכב"ז נועדו לספק פרנסה לחקלאי האזור ותו לא, והוא נבחר בגלל הטופוגרפיה הנוחה שלו – פלאטו גדול וכמעט שטוח לגמרי. כמה שנים אחר כך נולד מתוך אותן הנטיעות יקב דלתון, שהיה עד לשנת 2000 היקב הגדול היחיד בגליל. במקביל ומעט אחרי כב"ז נולד עוד אזור יין בגליל, עמק קֶדֶש, שענבי הקברנה סוביניון שלו עשו עבודה נפלאה בין היתר דווקא ב...יקבי רמת הגולן הצעירים. סוד ידוע הוא כי הקצרין הראשון, מבציר 1990, הכיל לא מעט קברנה גלילי מהעמק. סביב אותה שנה איבדה עיתונות היין הצעירה שלנו את אחד מכתביה המוכשרים ביותר, אבי פלדשטיין, שהפך להיות ליינן ולאיש הנטיעות הגדול ביותר של אזור היין המתהווה - "גליל עליון". מאותו רגע התחילה תנופת נטיעות שעדיין לא הסתיימה, והגליל העליון הפך שם נרדף ליין ישראלי איכותי.
על הרקע הזה קל להבין את ההחלטה של יקבי רמת הגולן להיכנס עם קיבוץ יראון לשותפות בהקמת יקב בגליל העליון. לא צריך לדעת יותר מדי היסטוריה כדי להרגיש את העוצמה. מספיק לנסוע בדרך המובילה ממושב בן זמרה צפונה לקיבוץ יראון, כשפתאום, אחרי הירידה מרמת הבזלת השטוחה מתנוסס מולך הרכס הענק עליו שוכן הקיבוץ, ועליו גם משובצים חלק מהכרמים של היקב. אנשי השפלה מעקמים את האף מול הרעיון שבישראל "גבוה יותר = טוב יותר", אבל התוצאות מדברות לרוב בעד עצמן: בארץ חמה כמו ישראל, הגובה תורם קרירות לילית ולהפרשי טמפרטורות שמעניקים לכרם הזדמנות לגדל ענבים מאוזנים יותר. למעט רמת הגולן, אין בישראל מקום גבוה כמו הגליל. תוסיפו לזה את המגוון הגיאולוגי והטופוגרפי שניתן למצוא פה, ותקבלו משוואה פשוטה:
הגליל = אזור היין המרתק ביותר בישראל.
הנטיעות הראשונות של גפנים עבור היקב התחילו כבר שנת 1996, עם כרמי יפתח ומלכיה. השמות עלולים להטעות מעט: שני הכרמים הללו נטועים בגובה של כ-430 מטר בעמק קדש, שנחשב כאחת מההצלחות הגדולות של נטיעות כרמים בגליל. הבעלות על הכרמים היא של הקיבוצים הללו, ומכאן שמם. הבציר הראשון מכרמים אלה היה בציר 1999, וכל התנובה הלא גדולה השתלבה בבקבוקי יקבי רמת הגולן. שנה אחר כך כבר נולד יקב הרי גליל.
נולד, אבל עדיין היה חסר בית. את שני הבצירים הראשונים קלטו והכינו בעצם ביקבי רמת הגולן. הבציר הראשון, בציר 2000, היה יתום מבחינות רבות. חלק גדול מהאחריות נפל על כתפיו של גבי סדן, שהחזיק בתיק היינות האדומים-מבעבעים-קינוחים ביקב האם. "הרוב המכריע של הענבים היה מזנים אדומים, לצד כמות לא גדולה של שרדונה", מספר גבי. "המודל השיווקי דיבר על קברנה ומרלו בשתי רמות איכות, רגילה ורזרב, וזהו בעצם. אבל היו גם רעיונות אחרים". לגבי הקברנה לא היה לאף אחד ספק. הקברנה של עמק קדש הוכיח את עצמו כאחד הטובים בישראל, שנה אחר שנה. היה ברור כי יהיה אפשר להוציא ממנו יין רזרב באיכות גבוהה. המרלו היווה סוג של סימן שאלה. אף אחד לא היה יכול להמר על מרלו מספיק איכותי בסדרת רזרב, וממילא, אף אחד גם לא רצה. התוכניות, יחד עם היין, חיכו ליינן קבוע שייקח עליהם אחריות.

ואכן, מייד עם סיום הבציר, קיבל גבי פנייה רישמית להפוך ליינן הראשון של הרי גליל. אפשר להניח שזהו גם הרגע בו נולד היראון הראשון, שייצג תפיסה חריגה בנוף היין המקומי. חוץ מהקצרין המיתולוגי, כל יינות הבלנד ביקבי ישראל ניצבו בבסיס הפירמידה. ראו למשל את הר חרמון, את האדום של סגל ועוד. והנה, בהרי גליל, אולי כאנטיתזה ליקב האם מהגולן, הפירמידה התהפכה על ראשה. יין הדגל של היקב היה בלנד! כיום זה נראה די ברור, אבל אז זו היתה גישה לא מאוד מקובלת. "זה נכון", אומר גבי, "היתה מחשבה שיווקית כזו מאחורי העניין. אבל בצורה הכי ברורה, כל הבלנדים שעשיתי היו מוצלחים הרבה יותר מהיינות הזניים לבדם. ככה, בעצם, נולד היראון הראשון. הוא פשוט צמח מתוך חומר הגלם שהיה לנו באותה שנה, כי הוא היה היין השלם ביותר שיכולנו להפיק". בסופו של דבר הבלנד התייצב על 60% קברנה, השאר מרלו, והיראון הראשון בשושלת יצא לדרך.
צרכני היין קיבלו את היראון הראשון בחשדנות מסויימת, שנבעה בעיקר בגלל המחיר הידידותי – 82 ש"ח. יין הדגל של יקב הרי גליל נמכר בזמנו במחיר שהיה נמוך מהרבה יינות "רזרב" אחרים. למעשה, המגמה הזו נמשכת עד היום. יראון נחשב לאחד היינות המתומחרים בצורה ההגונה ביותר בישראל, בוודאי בהתחשב במיתוג ובאיכות המוחלטת של היין. "התמחור הידידותי היה חלק מהאסטרטגיה של היקב מיומו הראשון", אומר גבי סדן. אבל החשדנות התחלפה די מהר בהערכה ובכבוד רב. אלה מאיתנו שהיו מספיק נחושים לרכוש כמות מהיין, ומספיק חכמים לא להקשיב למבקרים כאלה ואחרים שטענו שהיין מת, יגלו בבקבוק שלהם חוויה עוצרת נשימה, נכון לשלהי 2011.

אחד הדברים המרתקים ביותר ביראון הוא השיקוף שהוא עושה לכרמי היקב. היין של שנת 2001 מציג לראשונה פרי מכרם יראון, שמצטרף לתוצרת של עמק קדש. "הפרי של עמק קדש מייצג עבורי את הבאסים – צליל עמוק, כבד ומהדהד", אומר גבי סדן. "הפרי של יראון תרם את הטונים הקלים והמעודנים יותר, ולדעתי איזן בצורה מקסימה את הבלנד". כאן עלה אחוז הקברנה ל-78%, כשחלק לא מבוטל ממנו מגיע מהכרם החדש.
היקב החדש ביראון נחנך ביום הראשון של שנת 2003, במעמד מי שהיה אז שר התמ"ת, אהוד אולמרט. כמה חודשים קודם נקלטו במבנה המרשים, שעדיין נחשב לאחד היפים והמתקדמים בישראל, ענבים מבציר 2002. במבט לאחור, היה זה אחד הבצירים המאתגרים והקשים של העשור הקודם, אם לא הקשה ביניהם. כמה ימי חום קיצוני באוגוסט שרפו, ממש כך, חלקים מהפרי, ועכבו את ההבשלה לתוך תקופה של גשם ולחות. מי שבצר מוקדם התקשה להגיע לפרי איכותי, אך מי שבצר מאוחר נאלץ להתמודד עם רמות אלכוהול גבוהות למדי. "לנו לא היו הרבה ברירות", אומר גבי סדן. הפינו נואר שלנו נקלט ברמת הגולן, השאר נאלץ לחכות שהיקב יהיה מוכן. אבל בסך הכל היראון היה יין מוצלח, בוודאי בקונטקסט של השנה, והוא אפילו הלך והשתבח עם הזמן, לא תמיד תופעה טריוויאלית". הבלנד, אגב, הציג שוויון כמעט מלא בין הקברנה למרלו, עם עדיפות קלה לראשון (54%). נראה כי ארץ הקברנה למדה לעבוד עם מרלו ולקבל ממנו תוצאות אמינות, אבל זו תהיה השנה האחרונה בה הבמה תהיה שייכת אך ורק לשני הזנים הללו.
.
          
יראון 2000-2001-2002
יראון 2000:
לפני שנה כבר הספדתי את היין וטענתי שהוא מתבגר בכבוד. אפשר לשלוף תרוצים, ואפשר להודות בטעות. אני אשלב בין השניים. הבקבוק שטעמנו בנובמבר 2011 היה לא פחות ממדהים. להגנתי, גם היינן שהכין אותו (גבי סדן) וגם היינן הנוכחי של היקב (מיכה ועדיה) טוענים שהיו כמה שנים שהוא נראה גמור.
איזה גמור ואיזה נעליים.
אף אחד לא היה מנחש שזה יין בן 11. הוא היה מלא פרי, רענן, ללא ריחות של גיל וללא קמט בהופעתו המבריקה. מאוזן, חלק, הרמוני, מענג. זה היה יין של קונצנזוס בקרב חבורת הטועמים המאוד מכובדת שלנו. מי שעוד מוצא בקבוק - זה הזמן לעונג גדול.
יראון 2001:
"גדול" במימדיו, מרגיש אולי קצת מגושם אחרי היין הקודם, וברגע הראשון אפילו הרגיש מעט מפורק. ההמלצה שלנו – לחלוץ את הפקק חצי שעה לפני השתייה. האוויר עשה לו רק טוב, היין התעדן והרגיש הרבה יותר הקמוני. בכל מקרה – הוא מרגיש צעיר. בצבע, באף, בעוצמות. יין טוב, שאפשר אפילו לשמור לעוד כמה שנים.
יראון 2002:
בציר קשה כבר אמרנו? האף כבר מרגיש עייף, בשל, מעט פורטי והרבה שוקולדי. חד מימדי ביחס לשניים הקודמים. משזה נאמר, אפשר לספר על החמיצות הטובה והמרעננת, על הנפח שממלא את הפה, על האיכות הגבוהה, בוודאי ביחס לבציר הבעייתי. לשתות.
לצד השמחה והגאווה שבחנוכת מבנה היקב החדש, החל הכרם המקומי ביראון להפגין סימני מצוקה. בבציר 2003 איכות הפרי של הכרם כבר לא הספיקה ליין הדגל. "בקושי ליין הבסיסי", אומר גבי. נראה כי הוא נתקף בווירוסים, תופעה שכיחה בישראל. כיום חלקים גדולים מהכרם כבר לא קיימים, ביניהם החלקות שתרמו פרי לשני בצירים של יראון. לראשונה בתולדותיו, הכיל היראון מעט סירה (7%) לצד הקברנה והמרלו. נשמע מעט, אבל השינוי הסגנוני היה די ברור ובולט, אולי בולט מדי. הבציר נחשב לבציר מוצלח, ודאי מול 2004, הבציר שהגיע אחריו, שהתאפיין בשפע של פרי אבל לא באיכות מסחררת ראשים. טעימת היין תספק לנו הפתעה גדולה.
בציר 2005 נחשב לבציר עוצמתי ועשיר, אבל בתולדות היקב והיראון בפרט הוא יירשם כבציר האחרון של גבי סדן. גבי בצר את הפרי, בחר את מה שמיועד ליראון, אבל העירבוב הסופי היה באחריות היינן החדש, מיכה ועדיה, שהגיע אחרי קדנציה מוצלחת ביקבי רמת הגולן.
"הטאץ' הסופי והביקבוק של היראון 2005 היו באחריות מיכה", מספר גבי. "אבל במחווה מאוד יפה הוא הזמין אותי להשתתף בתהליך, ויתרה מזו – העניק לי את הזכות לחתום על התווית, למרות שזה היה כבר עמוק בקדנציה שלו". חוץ מיינן חדש, הבלנד התהדר גם במרכיב חדש – 2% של פטיט ורדו, שהצטרפו ל-4% סירה, 44% מרלו ובדיוק 50% של קברנה סוביניון גלילי, עשיר ובשל.
יראון 2003-2004-2005
יראון 2003:
השנה הראשונה עם סירה בבלנד, וזה מורגש בטעם הקצת מתקתק. נפח אדיר, בשלות מחניפה, וכמו כל היראונים – הוא מרגיש עדיין צעיר ורענן. "מתכתב עם ה-2000", אמר אחד. "כן, אבל עם הרבה יותר בשר ושרירים". יין שיעבוד היטב עם אוכל.
יראון 2004:
לא ציפינו להרבה. קיבלנו המון. הפרי יותר בכיוון "אדום" ומהודק, מאוד אלגנטי וטרי. אם היינות שסביבי, ה 03-05 בנויים לרוחב, היין הזה הוא כמו קרן לייזר שרצה לעומק. הכי בורדו, אם אפשר להיגרר לקלישאות, ואולי היין הכי מעניין למפגש חוזר בעוד עשור, כפי שטוען האיש שחתום על התווית. לשמור מכל משמר ולא לשכוח לקרוא לי.
יראון 2005:
איזה עושר!
יותר אלכוהולי, יותר מנטולי, יותר פלפל שחור-לקריץ, יותר פרי שחור, יותר מרוכז ודחוס. אנחנו כבר מתחילים לזהות את הדפוס: יש ביראון משהו מעורר כבוד, דיוק לצד יכולת התיישנות מצויינת במונחים מקומיים, ושיקוף חד משמעי של איכות הבציר וסגנונו.
סיכום ביניים: המסדר יעבור לדום, יחליף את היינן, וייצא לדרך חדשה. כמה חדשה?
קשה לשפוט את בציר 2006 בכלים אובייקטיביים, ולקרוא למלחמה שהתחוללה בקיץ 2006 "מזל רע" זה סוג של אנדרסטייטמנט. ובכל זאת, עבור רוב היקבים בגליל הבציר התחיל בזמן, שזה בדיוק יום למחרת הסכם הפסקת האש. ובכל זאת, זה קרה אחרי תקופה מאוד קריטית בה אי אפשר היה לטפל בכרמים. בחצר היקב התמקמה סוללה ארטילרית, בכרמים – טנקים. "למזלנו, הנזק היה מינורי", אומר מיכה. אולי כדי ללכת על בטוח, הרוב המכריע של הענבים הגיע מעמק קדש. (58% קברנה, 37% מרלו, 5% סירה).
עמק קדש, כרמי יפתח ומלכיה, הוא הלב של היראון, לפחות בעשור הראשון של חייו. "מעבר לטרואר המוכח שנותן פרי משובח, קיים גם אלמנט של נסיון", אומר מיכה. "לכורמים שם יש נסיון ארוך שנים שמניב מקצוענות מרשימה". כרמי גב ההר הגבוהים יותר מבשרים הבטחה גדולה שאולי עוד תתממש, אבל בינתיים הם משחקים כינור שני, במקרה הטוב.


 

3 ייננים: גבי סדן (מימין), יינן עד 2005, בועז מזרחי-אדם, עוזר יינן, מיכה ועדיה, יינן ראשי מבציר 2006

 
הבציר של 2007 נתן הצצה ראשונה למה שיש להם להציע. כרבע מהענבים של היראון של בציר זה הגיעו מכרם משגב עם, הכרם הצפוני ביותר בישראל שגובהו כ-700 מטרים. מאוחר יותר, בשלב הסיכומים, יקבל היין הזה מחמאה גדולה מהיינן הקודם של היקב, שיבחר בו כאחד משני היראונים האהובים עליו ביותר. בציר 2007 נחשב לבציר קשה עבור אנשי הגליל, ובכל זאת הצליחו אנשי הרי גליל להציג יין מצויין תחת התווית. 7% סירה הצטרפו לרוב של קברנה (62%) ומרלו, כדי ליצור יין שמציג עליית מדרגה מול ה-2006.
בציר אחד אחר כך, הציג יין כמעט שלם, בוודאי הכי מעניין מהטריו של מיכה.
היראון של 2008 חוזר במידה מסויימת למקורות – בלנד בורדו מבוסס קברנה ומרלו. אבל בניגוד לבציר של 2000, מתווספים לצמד הזה גם פטיט ורדו (9%) וקברנה פרנק (10%). הקב' פרנק מגיע ממלכיה, אחת ההבטחות הגדולות של העתיד, וכל השאר עדיין מעמק קדש. הזנים הנוספים, מעבר לקברנה סוביניון והמרלו, ניטעו בשנת 2003 ומטרתם העיקרית היתה ועודנה להשביח את היראון. בציר 2008 הוא הרגע שלהם להצטרף לקונצרט, וכפי שנגלה, בהצלחה מאוד גדולה.
בציר 2009? כבר מבוקבק. מיכה שומר את הקלפים קרוב לחזה. "הוא לא נראה טוב עכשיו, קצת אחרי הביקבוק. נטעם אותו בעתיד הקרוב. יש למה לצפות, באחריות".

יראון 2006-2007-2008
יראון 2006:
גוף מלא, יין ארוך ורחב, פרי שחור לצד מנטה ואיקליפטוס, מבנה טוב שאולי מרגיש מעט חסר ב-
Mid Palate. למרות החלפת הייננים, יש תחושה של המשך הדרך הקודמת.
יראון 2007:
בציר קשה? בתיאוריה. היין מציג עליית מדרגה מול הבציר הקודם, אמנם הוא קצת מתקתק אבל עם הרבה תיבול ועושר, ואופי ידידותי ומתמסר, שלא לומר חנפן. יין מצויין.
יראון 2008:
השלישי של מיכה, ממשיך לשמור על הסגנון ובכל זאת להציג פנים אחרות. יין מתובל ורחב אבל עדיין מהודק, מאוד ידידותי אבל בלי לוותר על מבנה, תיחכום ומורכבות. אחד המצטיינים אי פעם, ולאור הטעימה המרתקת – לבטח אחת הקניות הטובות בישראל של 2011.

טעמו ובחרו:
גבי סדן, יינן הרי גליל עד 2005: 2007, תוצאה כל כך טובה משנה כ"כ בעייתית, וכמובן ה-2000 המרתק.
דורון רב הון, יינן עמק האלה עד 2011: 2004 השונה בחבורה, 2007.
בועז מזרחי –אדם, עוזר יינן בהרי גליל: 2000 לצד ה-2004
מיכה ועדיה, יינן הרי גליל: 2000 לצד ה-2004.
אהוד ולטר, אספן: 2000 לצד 2004
אורי כפתורי, יועץ יין ויבואן: 2000
אורי וישקין, מנהל מזון ומשקאות קבוצת נואר: 2000, 2004 ואי אפשר לותר על ה-2008.
אבירם כץ, סומלייה טוטו ועיתונאי על השולחן: כמו וישקין.
אלדד לוי: 2008 הכי רלוונטי – אפשר לקנות בקלות, 2004 לשמור, 2000 להעריץ.

מיכה ועדיה, יינן ראשי הרי גליל
לייבסיטי - בניית אתרים