1)    בית פומרי נוסד בשנת 1837 ע"י מר נרסיס גרנו. שנים רבות התרכז הבית בייצור יין אדום, רובו פינו נואר. כמעט 20 שנה אחר כך הצטרף אליו מר פומרי. המהפכה המרגשת שהחל לעבור האזור חלפה מעל ראשיהם של השניים.
.
2)    הכל השתנה עם מותו טרם עת של מר פומרי, כשנתיים בלבד אחרי הצטרפותו לשותפות. חלקו בעסק היה גדול, כנראה, כיון שאת המושכות נטלה לידיה לואיז פומרי ובכך הצטרפה לשושלת בלתי נשכחת של נשים ששינו לנצח את פני אזור היין האריסטקרטי – והפמיניסטי – ביותר. היא נטלה בית כושל למדי והפכה אותו לאחד מה"גרנד מארק" הידועים והדומיננטיים ביותר.
.
3)    מאדאם פומרי היתה הראשונה להשקיע במרתפים מפוארים, חפורים באבן גיר ובעלי גימור ארכיטקטוני מרשים. גם המבנה הדי מוזר בשעתו הפך להיות אחד מסמלי עיר הבירה של המחוז, ריינס.
.
4)     Qualite' d'abord - קודם כל איכות - זה היה המוטו של לואיז. היא היתה מהראשונים לזהות את הפוטנציאל של השוק האריסטוקרטי הבריטי, והבית הפך להיות מותג מכובד ומוערך בחברה הויקטוריאנית הגבוהה. פומרי היה גם מהבתים הראשונים להפחית את הדוסאז' ככל שניתן. יין הוינטייג' של 1874 הכה את הלונדונים בתדהמה - עשיר, פירותי ו...יבש, וקבע את מעמדו של הבית לתקופה ארוכה כאחד הטובים ביותר שאפשר.



גב' פומרי, ברזל יצוק.
5)    ואולם, החזון והתרומה הגדולה ביותר של לואיז לפירמה התבטאה ברכישת כרמי גרנד קרו, כמעט מכל הבא ליד. אולי היא השכילה להבין כי חומר גלם איכותי הוא הבסיס לשמפניה ראויה, אולי היא חזתה את מחירי העתיד (100,000 אירו ויותר לדונם). עם מותה היו ליקב למעלה מ-3000 דונם (!) של כרמי גרנד קרו, רובם בתת אזור המונטאן דה ריינס.
.
6)    הדור שאחרי לואיז נכנס לתרדמה עמוקה ומשעממת. הדור? שלושה ארבעה דורות חלפו ובשנת 1979 נמכר הבית למר Gardinier, הבעלים של יקב אחר, לאנסון. למרות ההשקעה הגדולה בציוד נמכר היקב אחרי חצי עשור, כדי לממן עבור בעליו את רכשית שאטו פלאן סגור בבורדו. אגב, הרלה שאטו-מסעדה Les Crayeres, מהמקומות הכי הכי באזור, עדיין נמצאים בבעלותו של גארדינייה. טוב, זה לא שייך. ההתדרדרות המשיכה.
התאגיד הרוכש, ענק המזון BSN, חיכה מעט ומכר את הבית שוב.
.
7)    בשנת 1990 נמכר בית השמפניה לקונגלומרט של LVMH, הבעלים של מואט שאנדון, קליקו וקרוג. התוכנית השאפתנית של התאגיד היתה להפוך את פומרי לגדול בהרבה משהיה (כ-2 מיליון בשנה), כשהיעד המיידי היה למכור 8 מיליון בקבוקים עד שנת 1996.
.
8)    התוכנית השאפתנית קרסה במהרה על ראשיהם של מתכנניה. הגידול הנמרץ מדי גזר פגיעה אנושה באיכות, בעיקר ביינות ה-NV, עיקר התוצרת. התדמית המנותצת פגעה גם בשאר יינות היקב, אם כי אני יכול להעיד כי טעמתי כמה וכמה בצירים של יין הדגל מאותה תקופה, Cuvee Louise, שהיו מצויינים.
.
9)    חלק ניכר מאנשי שמפן טענו כי המטרה של אנשי לואי ויטון-מואט-הנסי (LVMH) היתה אחת מלכתחילה: הכרמים הנפלאים של הבית. ואכן, בשנת 1996 נמכר בית פומרי – המבנה, המלאי, המותג – למשפחת Vranken הבלגית. נכון, הכרמים נשארו כולם, עד הגפן האחרונה, בידי קבוצת מואט. לכאורה, גזר דין מות לבית, אולם דווקא מנקודת שפל זו החלו העניינים להסתדר עבור בית פומרי.
.
10)  על המלאכה הופקד יינן מוכשר ומוערך, Thierry Vasco, ומטעימה של ה"לואיז" 1998 שלו, אפשר לקוות שהעתיד, בעצם כבר ההווה, טובים הרבה יותר. הלואיז חזרה להיות בנויה שרדונה של Avize ו-Cramant, לצד פינו נואר של Ay. הבלנד המיתולוגי והאיכותי להפליא של היין הזה מעולם.
.
11)  איך היינות? מעודנים מאוד, ואני מעביר אתכם לכתבה של אבירם כץ ליותר פרטים. הערה אחת: מי שטעם את ה-NV לפני עשור וקצת, וטועם אותו שוב כעת – לא מאמין שזה אותו בית. יש עתיד, אם כי תהילת העבר שהתבססה על כרמים אדירים בכמות נדירה – תהיה קשה לשיחזור. עוד נקודה: כרגע, לפחות, זו השמפניה הכשרה היחידה שיש בארץ.

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים