דף הבית >> שגריר רקנאטי - יש זוכה, שאר הענף בוכה.
 

דצמבר 2008

הערה: אין בכתוב בכדי להמעיט בידע ובזכייה של אביחי צברי ממסעדת דלאל. הוא זכה בזכות ולא בחסד, ויחד עימו הגיעו לבמת המנצחים צמד מתחרים ראויים. אבל אלה הן החדשות הטובות היחידות.
.
הזמנתי את עצמי לצפות בהליך השיפוט ב"שגריר רקנאטי" כדי להתרשם מהתחרות, מהאווירה, ובעיקר מהידע של אנשי היין המתחרים. על כוס יין (מעולה!!) של פטיט סירה-זינפנדל 2006 הסתובבתי בין המועמדים השונים, בין עמדות השיפוט והשופטים ואפילו נתנו לי לשחק עם הסטופר בשלב הנוק אאוט, השלב האחרון שנתן את החותמת הסופית להחלטות חבר השופטים.

שלושת הזוכים, עד כמה שיכולתי להתרשם, זכו בצדק. את אחיעד אני מכיר מ"מסה", והוא בחור נעים ובעל ידע. אגב, גם אביחי עבד לא מעט זמן במסה, מסעדה בעלת אחד מתפריטי היין המרשימים בארץ - שאפו לאירגון ולעומדת בראש תוכנית היין שלו. אורי וישקין (סבסטיאן, קפה נואר) הפגין גם הוא ביטחון וידע, לא מפתיע אם זוכרים כי מאחורי המסעדות הללו עומד רפי בדר, מסעדן שמכבד ואוהב יין באותה מידה כמו שהוא מעריך נתח בשר משובח. אולי, אל תעלבו אם אני לא ממש זוכר, היה עוד שניים-שלושה מתחרים ראויים. נכון שהתחרות לא היתה פתוחה לכל, וייתכן ופה ושם מסתתר סומלייה או מלצר ידען, שלמסעדתו אין נפח קניה רציני ביקבי רקנאטי ולכן נמנעה ממנו ההשתתפות, אבל זה תרוץ דל להצדקת הרמה הכללית.

וזו, למעט הבלחות של מצויינות פה ושם, היתה זוועתית.
שאפו לאנשי רקנאטי על היוזמה ועל איכות ההפקה. אין לי ספק שהם עשו את כל מה שאפשר, וזרקו לתוך ים המתמודדים את הרשת הטובה ביותר שאפשר. הדייגים בסדר, זה הים שחולה מאוד. אם - אם! - התחרות הזו מייצגת את רמת אנשי שירות היין בארץ - אז מצבנו רע, אפילו רע מאוד. אני יודע, יש לנו כמה סומליירים טובים. יש את ג'וניור בטוטו, את משה במול ים, יבגני ברפאל ודניאל בהרברט. יש עוד כמה בודדים שיודעים מה הם עושים. אבל מאחורי אנשי הקו הראשון - אנשים מצויינים, כאמור, נמצאת שממה. עשרה-תריסר סומליירים טובים אינם מספיקים כדי למלא את צרכי הענף.
היכן מתחיל הגלגל הזה להסתובב? איך זה קורה שיש אינספור ברמנים שיודעים לרקוח מרגריטה, ואנשי יין נמצאים במשורה?
האם אלה הם המסעדנים, שמשקיעים בחדרי השרותים שלהם הרבה יותר מאמץ ומחשבה מאשר בתפריט היין? (לגיטימי, מותר להם).
האם זהו השוק המצומצם שלנו שמכתיב מספר מוגבל של מותגים שיכולים "לשחק" בשוק? או שאולי הכל מתחיל בלקוחות, שמגלים רמת הבנה ועניין ששואפים לכלום? גם להם מותר, למה לא, זה הכסף שלהם. כולם בסדר, והתוצאה הסופית היא בינוניות משמימה, חסרת מעוף. באוכל זה לא ככה. השפים מוכנים לטוס לאיטליה כדי להביא חתיכת גבינה, ללכת לברצלונה כדי לסחוב חמון איבריקו, ולשחות לאנטרקטיקה כדי להביא סלמונית בתולה שתתאדה בהנאה בקומבי המשוכלל שלהם (50,000 יורו לפני התקנה). יש מי שיקנה מהם את זה. הלקוחות מוכנים להוציא על "אנטריקוט פרה שאכלה עשבים שוטים שגדלו על מי מעיין בכפר חארטה בארטה" סכום של 350 ש"ח. השקעה דומה בבקבוק יין? תעזבו, בשביל מה. 
בניו יורק, מצב כלכלי או לא, אין מסעדה שמכבדת את עצמה שלא מחזיקה תפריט יין ראוי. תשאלו את אור רכס, שמתאר מהצד השני של האטלנטי מערכת הכשרה מעוררת קינאה לאנשי יין מקצועיים. ואצלנו? לא מספיק. והתוצאה, כפי שהיא משתקפת מהרמה הכללית באותה תחרות, היא שאין מי שימכור כראוי את היינות שנמצאים בחוץ לקופסת המיתוג המוכרת. אני לא לבד בדעה זו. תשאלו את שופטי התחרות וייתכן שתחשבו שאני מתבטא בעדינות יחסית.
השורה התחתונה: מסעדני העיר, רובם לפחות, עדיין לא הפנימו את העובדה כי תוכנית יין ראויה מהווה מקור הכנסה חשוב ומרכזי לאירגון, גם בלי לשחוט את הלקוח. מצב שרות היין בישראל רק מבטא את הגישה הזו. רוב מתחרי גמר תחרות "שגריר רקנאטי" משקפים את המציאות שנגזרת ממנה. אני מקווה שאנשי היקב ועמיתיהם מהגולן לא יישברו. תמשיכו לנסות, עוד ועוד, רק באמצעים כאלה נוכל להעלות את הרמה.

לסיום, מבחר פנינים כפי שליקטתי מהתחרות:
"הזנים העיקריים בבורדו הם קברנה סוביניון, פינו נואר ומרלו".  (נכון, גם בברולו, ברברסקו ובורגון.כי  כולם מתחילים ב-"ב")
"הזן העיקרי בעמק הרון הוא הריזלינג"   
(ברור, שניהם מתחילים ב-"ר")
"יהרגו אותי אם אני אחזיר לבאר בקבוק יין פתוח" (תשובה לשאלה מה לעשות אם הלקוח מתלונן שהבקבוק לא תקין)




אחת מנקודות האור הבודדות.
יין ענק ועסיסי שליווה סטייק
מיובש עד מוות.  
לייבסיטי - בניית אתרים