דף הבית >> עולם היין - אוסטריה! >> חדשות ויינות >> argaman - take 1
 
נובמבר 2008

זו כבר הפעם השניה שאבי פלדשטיין ואנשי יקב סגל עושים לי את זה, רגע לפני שהאצבע לוחצת על כפתור ה-"send" ומשגרת כתבת סוף שנה למערכת "על השולחן". בפעם הקודמת היתה זו סדרת מרום גליל שהציגה חבורת יינות מלוטשים ונקיים, עמוסי פרי ובעלי אופי ידידותי להפליא, יינות שהיו צריכים לפאר כל רשימת יין לא מתיימרת. מכיוון שעדיין לא קם גורו תורן שיהלל את היינות הללו זה עדיין לא קרה, לפחות בינתיים. לצד סדרת היוגב של בנימינה היתה זו יריית פתיחה לקרב החשוב ביותר אותו צריכה לנהל התעשיה המקומית בעתיד הקרוב: יינות איכותיים שישאירו עודף מחמישים ש"ח.
הפעם, בשלהי 2008, מציג פלדשטיין יין שמהווה נקודת ציון נוספת בתעשיה הצעירה שלנו. העובדות ידועות: למעט כרם בן זמרה, שהתאפיין בקקפוניה של נטיעות ירודות, היה הגליל העליון ארץ יין לא נודעת, בוודאי שלא קיימת. פלדשטיין, עם רוח גבית מכיוון בעלי סגל באותם ימים (אריק סגל, כיום מ"צרפת ישראל"), היה הראשון שהעז ודחף לגלות את הפוטנציאל, שגם כיום נמצא רק בתחילת דרכו. הגליל העליון אינו עשוי מקשה אחת. אם תרצו, הוא מציע שילוב מרתק בין פיימונט לבורגון. השונות בין הקרקעות מזכירה את המגוון המטורף שקיים בארץ הפינו נואר, ואילו הרכסים השונים עם החשיפות המגוונות לשמש ומשחקי האור-צל המשתנים - מזכירים את מחוזות הנביולו-ברברה-דולצ'טו.
אל תצלבו אותי על מה שלא אמרתי. הדמיון אותו אני מציע לראות הוא ברמת המגוון בלבד, לא בגיאולוגיה או בסך הטרואר. בניגוד לאזורי היין הללו שהתפתחו לפני שהיתה בעולם איכות סביבה ורשות שמורות טבע, הגליל הוא ברובו שטח מוגן ואסור בנטיעה. בא לכם לטעום יין מפסגת הר מירון? בעיה. שמורת טבע. אין טענות, חלילה, אבל זה המצב.

"מחלה" נוספת ממנה סובל הגליל היא מחלת הנשירים. רוב רובם של האתרים החקלאיים בגליל נטועים בעצי פרי, כיוון שבזמנו לא היתה אלטרנטיבה ראויה. כיום, התחרות היא בינם לבין גפן היין, כשכל חקלאי בוחן בעצם מה כדאי לו לטעת: גפן יין או עצי פרי. כיום הרוב המוחלט של הקרקע החקלאית הזמינה נטוע בדברים אחרים, אבל אין בכך כדי לשנות את העובדות: הגליל הוא ארץ היין המרתקת ביותר בישראל, הטרואר שם עשוי להתגלות כמגוון ועשיר להפליא, ונותר רק לקוות שיהיו מספיק מיקרים שיעזרו לבחון את התיזה הזו.

אחד המבחנים הראשונים של התיזה הוא הכרם בדובב. ביקרתי בו לראשונה לפני שנה - חוויה מרשימה, הן בזכות הדרך והנוף, גם בגלל הלוקיישן הדרמטי בו תקוע החור הזה. אבל עיקר הרושם מתקבל מהקרקע הענייה והספרטנית בה ניחן הכרם. את איכותה הסגפנית אפשר לראות גם בעין בלתי מקצועית. אותה עין גם יכולה לראות שהכרם אינו עשוי מקשה אחת: לצד הקברנה-מרלו הבלתי נמנעים נטועים בו זנים רבים אחרים. ביניהם, מתברר, גם ארגמן, הימור נועז בכרם פרימיום. חלק מהנסינות כבר נכשלו, אבל הארגמן ממשיך להרים ראש גאה. אני שומע את השאלה הבאה: האם הוא "עומד" ליד המרלו דובב או ליד הברקן אלטיטיוד 720, שמגיע כולו מהכרם הזה?

 

 


אבי פלדשטיין

בשביל לקבל את התשובה הנכונה צריך לשאול את השאלה הנכונה. וזו, כרגע לפחות, אינה השאלה הנכונה.
בשביל מי שכותב את השורות הללו, כמו בעבור מי שקורא אותן, יין הוא יותר מקומודיטי, יותר מ"סחורה". בואו נבחן לרגע את יילוטייל או אפילו את סדרת קלאסיק המצויינת של ברקן. שנת הבציר שרשומה עליהם אינה מבלבלת אותנו: אלו הם יינות NV שאמורים לתת שנה אחר שנה פרופיל טעם מדוייק, מדעי ואולי אפילו סינתטי משהו. זה לא רע, זה מצויין. צרכן היין המתחיל חייב לדעת מה הוא מקבל בבקבוק, ללמוד על העדפותיו ולסמוך על יציבות התווית. על האכזבות נספר לו רק אחרי ההתמכרות. אבל יין כזה הוא כמו שוקולד פרה של עלית: מוצר מדף תעשייתי. היינות שעבורם אנחנו כאן הם יינות אחרים. אנחנו מחפשים יינות עם אופי, יינות עם ייחוד, עם אמירה או סגנון שמייחדים אותם משאר העדר. היינות שאנחנו מחפשים קשורים למשהו הרבה יותר רחב שנקרא "תרבות", ותרבות בכללה היא משהו שקשור ספציפית לזמן, למקום ולאדם. אנחנו מחפשים יין שהוא מעשה אומנות ואמנות, יין שקושר בחבילה אחת את המקום והאדם שהכין אותו, ומבטא אותם דרך הזן ממנו הוא נוצר. איכותיים ככל שיהיו - יינות של קונגלומרטים לא יצליחו להביא את הסיפור הזה, ונכון שיש להם סיפורים אחרים - אבל סיפור האדם-אדמה הוא הסיפור הטוב והמרתק מכולם. בשבילנו, לפחות.
יום אחד, כשיתחילו למפות את הכרמים בארץ ולעשות סדר הכרחי בברדק הנוראי ששורר כאן, יום אחד כשיחפשו את הכרמים שמבטאים בצורה הייחודית ביותר את ייחודם דרך הזנים שנטועים בהם, יום אחד, כשיחליטו להכריז על כרמי הגרנד קרו הראשונים של ישראל - יתחילו את החיפוש בכרם דובב. המדרגים ילגמו בהשתאות את הקברנה, יגרגרו את המרלו שירגיש כהכלאה בין טרואר לקברנה, ולא יבינו מה זה בכלל הארגמן, אבל יהיו בטוחים שהוא מגיע מהכרם הספציפי הזה, וינחשו מייד שאבי פלדשטיין הוא האיש שהכין אותו. הארגמן דובב הוא יין חשוב כיוון שהוא מספק אפשרות ראשונה להרגיש מה עושה טרואר פיזי מוצלח בשילוב עם טרואר אנושי מחונן לזן "נחות". אבל זה רק פן חלקי של הארגמן "רזרב" הישראלי הראשון.

 אומרים שהיה פה שמח, פעם, ממש מזמן. אומרים ששתו כאן המון יין שנעשה מזנים עתיקים שנעקרו עד האחרון עם פלישות המוסלמים. תעשיית היין שלנו היא מהעתיקות בעולם, אבל היא פסקה לאלפיים שנה, והתחדשה עם זני דרום צרפת, ומאוחר יותר עם זני בורדו והשרדונה הבורגוני.
זוכרים את בלייד ראנר המיתולוגי של רידלי סקוט? אחד הרובוטים מסתובב שם ובכיסו תמונות של משפחה פיקטיבית שאין לו, אבל עבורו היא הכל - העבר, ההווה והעתיד. במידה מסוימת אלו הם פניה של תעשיית היין שלנו: אין לנו באמת עבר מפואר, וההווה המוצלח שלנו לא נשען על מסורת של "המשפחה" שלנו. אנחנו יכולים להתבונן ביינות הזניים המיוחדים שיודעת לייצר תעשיית היין של יוון, לקנא בסינגל ויניארד של אלגריני שעשוי כולו קורבינה, וללגום בהנאה נרו ד'אבולה איטלקי. ומה יש לנו? פלאפל, היסטוריה קצרה להפליא  ואבולוציית טרואר שבכלל אינה קיימת.

ארגמן הוא הכלאה בין קריניאן לסוסאו, והסברים מלומדים עליו ועל תולדותיו אפשר למצוא כאן. הנקודה החשובה היא שלנו יש כרגע את זה, ורק את זה, כזן שהוא כל כולו ישראלי. "אפשר לחכות שפרופסור שפיגל יפתח (או שלא) הכלאה מהממת בין פינו נואר לקברנה פרנק. אבל כרגע יש ארגמן, ואם זה מה שיש, מדוע שלא ננסה לעשות ממנו את הכי טוב שנוכל?" וכאן, כאן בדיוק טמונה הגדולה של החזון הפלדשטייני, שהציטוט המובא הוא כולו שלו. בכלל לא חשוב כמה הארגמן טוב באופן אבסולוטי. השאלה הנכונה היא אם הוא טוב מספיק כדי להתייחס אליו ברצינות המקסימלית האפשרית, כי זה מה שיש לנו כיום. התשובה של אבי פלדשטיין, 10 שנים אחורה, היתה "כן". ניתן לו את הקרקע הטובה ביותר שלנו, נאהב אותו כאילו היה בננו היחיד, נשלח אותו להארווד ולא לאל נג'אח, ואחר כך נראה מה יצא.
היום אפשר להכריז: יצאה תוצאה טובה מספיק, כזו שעומדת בזכות עצמה בגאווה. גם המחיר מהווה הצהרה: היין לא פחות חשוב וראוי מחבריו. האם הוא מורכב כמו הקברנה מכרם דובב, או ייחודי כמו המרלו מאותו מקום? עדיין לא, אם עדיין לא השתכנעתם שזו לא הפואנטה. הוא גם בוקבק לפני שלושה חודשים, כך שייתכן וצריך לתת לו עוד מעט זמן כדי להתאושש מהחוויה. תגיד, אבי, אני מעז ושואל לבסוף, 
האם הארגמן הזה יהיה אי פעם איכותי כמו הקברנה או המרלו של כרם דובב?

"אני מבטיח לך שקברנה סוביניון ביבולים של 2.5 טון בכרמי השפלה יהיה פחות שימושי מהארגמן באותם תנאים", אומר אבי פלדשטיין. "אינני יודע כמה רחוק נגיע עם הארגמן, אבל  לשיטתי מוטלת עלינו החובה לנסות, וממילא אם לא ננסה - לא נדע לעולם".
לייבסיטי - בניית אתרים