ינואר 2012

תחל שנה וברכותיה.
מספרים עגולים תמיד נשמעים יותר "נכונים". מישהו נכנס פעם למאפייה וביקש 4 פיתות? תמיד זה חמש. או עשר. ההפך אגב עובד בתימחור - 9.99 נשמע הרבה יותר זול מאשר 10. אבל 10, בשנים, זה מספר נהדר.
בציר 2002 בבורדו חוגג החל מתחילת החודש עשור. טוב, לא בדיוק, כי הענבים שנבצרו בספטמבר-אוקטובר עדיין לא חלמו ללבלב בתקופה הזו של השנה, עשור אחורה, אבל מילא. 2002 עד 2012 זה עשור, ואל תהיו קטנוניים, ובכלל, כשמזמינים אותי אני אומר תודה, משתדל לא להגיע בידיים ריקות (טרטר מצויין, הפעם), ואפילו מתייצב בזמן.
אבל מה הקטע עם בורדו 2002? הרי זה אחד הבצירים הפחות מוצלחים של העשור האחרון, בציר "מהעבר" שמחוויר ליד 2005, 2009 ואפילו 2000, ממנו טעמנו 3 פעמים בשנה ומשהו האחרונות. האם שווה לצאת מהבית בשביל בציר חלש כל כך, אפילו שזה בורדו, ואפילו כשברור שהמארחים, איך נגיד, הולכים תמיד על הטופ?
השאלה כמובן מטופשת, ולא רק בדיעבד. אין כבר שנים רעות בבורדו, ובטח אין דבר כזה יין רע כששותים אותו עם אנשים טובים, אבל קודם כמה מילים על בציר 2002 בקונטקסט טיפה היסטורי.
שנת 2001 עמדה בצל של 2000 הגדולה, ובצל של סוטרן-ברזק שהניבו באותו בציר יינות יוצאי דופן באיכותם. 2002 שבאה אחריה לא בישרה שום דבר טוב. תחילתה היתה קרה מאוד, עם לא מעט כפור וברד, וחודש יוני שדומה למאי בנתוני טמפרטורות ומשקעים. לא התחלה טובה.
מקובל להגיד על בורדו כי יוני מסמן את הכמות, אוגוסט את הסגנון וספטמבר נותן את חותם האיכות. לפי קווים אלו, אוגוסט היה רע, רע מאוד אפילו. אבל בתחילת ספטמבר החל שיפור ענק – חום של כמעט קיץ ובוודאי ביחס לקיץ של אותה שנה – שהפך קטסטרופה וודאית לפוטנציאל גדול, גם אם לא ענק.
.
פרקר לא ביקר את 2002 בזמן הרגיל, כלומר אחרי חצי שנה מהבציר. ייתכן וזו הסיבה שבציר 2002 היה מעט בצל ולא קבל התייחסות שמעבר ל"בציר שלפני 2003". הביקורת הראשונה של האפיפיור היתה באוקטובר 03', די מאוחר. פרסום המחירים גם הוא התמהמה. כולם חיכו לפרקר, היתה שמועה שאולי הוא יטעם בארה"ב – אבל זה לא קרה. צריך לזכור את מלחמת המפרץ שעוררה סנטימנט שלילי חזק מאוד נגד יינות צרפת ובכלל. זוכרים את התמונות בהן שופכים יין צרפתי ברחובות ארה"ב? הנה עוד סיבה שהשוק החשוב של אותה תקופה התעלם מבורדו.
אבל בדיעבד הבציר ה"קר" הזה, היה כנראה אחד הבצירים הקלאסיים האחרונים בבורדו בכלל, בוודאי בעשור האחרון. הוא הביא הזדמנויות קנייה טובות לאור האווירה הכללית. "המחירים של ה-First Growth היו בערך 700 ש"ח במכירות En Primeur בדרך היין", מספר לנו קובי שקד בתחילת הערב. "ולא היו קופצים". כמה שעות אחר כך נמרטו לא מעט שערות, אבל מי שיתאמץ לקרוא עד הסוף ימצא המלצה שווה. הבטחה.
גם פרקר לא היה נדיב מדי -  26 יינות בלבד (מהגדה השמאלית, אדומים) קבלו 90 ומעלה, אחד בלבד קבל 96 – שאטו לאטור. בבציר של 2001 היו 30 יינות כאלה עם ציוני 90+, שזה גם לא יותר מדי. רק כדי לסבר את העין הסקרנית, בציר 2005 המהולל הביא עימו מספר כפול ויותר של יינות כאלה. אני מכיר את המשפט "עדיף ציון נמוך משנה מעולה מאשר ציון גבוה משנה בינונית". עוד שלוש שעות יווצרו כמה סימני שאלה גדולים מעל ראשה של ה"אמת" הזו.

 





גרנד קרו במחירים אפשריים?
סבב ראשון – "קליברציה" של הבציר - Branaire Ducru.
הרעיון מקסים: (בטעימה עיוורת!) נטעם יין מאותו השאטו, אבל משלוש שנות בציר עוקבות – 2001-2-3. כך נוכל לנסות וללמוד על הקונטקסט של הבציר.
בציר 01' דומה למדי לבציר 02'. היין של 2003 מספר סיפור אחר לגמרי. הוא מציג פרי בשל יותר, חמיצות נמוכה כמעט במפגיע ועוצמות גבוהות יותר. קל היה לנחש כי זהו היין של 2003. אבל המארח לא מוותר: אין הבדל בהשוואה של הראשון מול השני?
ה-01 מעט ברטי, השני מעט מנטולי. הטאנינים רכים, 2002 אולי אולי פחות מורכב ארומטית. 2001 אולי מעושן יותר, או שאיש הבשר פתח לרגע את התנור וגל של ריח הציף את החדר. לא ברור. אולי ביין של 2002 יש יותר עץ. אבל 2003 בבירור - שנה אחרת. היה מישהו שאמר עליה "השנה הזו לא מעניינת אותי, אני מוותר על הטעימה העתידית". אפשר להניח שהוא ימחל על כבודו ויתנצל, ממש בקרוב.
.
סבב מס' 2: רולאן מול הקלאסיקות הכבדות.

La Tour Carnet 2002:
האף די פשוט, לא מקרין תחכום או מורכבות. קצת טאני וגס בסיום. בשל, טיפ טיפה קירשי.  עשיר, בשל, רחב אבל לא כאמור מורכב.
אבל............. היין נמכר בזמנו במאה שח – לא יאומן, הבציר החדש 220 בערך. כך שמי שקנה הרוויח בענק. המישל-רולאניות מציגה נסיון להיות מודרני ועשיר – זה מצליח, אבל משהו הולך לאיבוד בדרך. "ייננות מאולצת משהו בהתחשב באופי של השנה", אמר מישהו, "מרגיש כמו נוסחא ללא התחשבות בנתונים מהשטח", הוסיף אחר. יחד עם זאת צריך לראות את הקונטקסט – רולאן לקח יקבים שחלקם לא ידעו מינימום בתהליכי ייצור מודרננים ועשה מהם דברים שתיים, לפחות. במובן הזה, לא חייבים לקטרג על האחידות הלעיתים משמימה של מפעלות רולאן. האלטרנטיבה לא היתה טובה יותר על פי רוב.
.
Malescot St. Exupery 2002:
עוד אחוזה בה מישל רולאן מייעץ. היין שונה. מרגיש יותר בוגר, קצת פחות חמיצות. תיבול נעים. גם כאן הטאנינים טיפה יבשים בסיום. מיצוי פרי קצת יותר ממה שצריך, קצת שטוח בחומצה. היין לא רע בכלל. בהתחשב במחירי הקנייה כנראה שהיה מדובר במציאה גדולה שחובבי בורדו היום היו מוכנים להתאבד עבורה.

Chateau Margaux 2002.
נכון, אחד השיאים על הערב הגיע מוקדם יחסית, אבל מיקומו פה נתן לי לפחות רמז למה שיחכה בשלישיית הסיום, שהורכבה כולה ממחוז.. טוב, רגע. ליין הזה מגיעה הרבה תשומת לב. בואו נגיד ככה: מדובר בעליית מדרגה לעומת כל מה שהיה עד עכשיו, ויין ששם את כל שיטת הציונים באור קצת מגוחך, אם לא יותר.
אני אסביר.
הבראנייר דוקרו קיבל 89 נקודות. היינות בפלייט הזה קיבלו 91 ו-92 נקודות, בהתאמה. המרגו, אליבא דפרקר, קבל 93. נקודה יותר מהמאלסקו, שתיים מהקארנה. לא ששאטו מרגו לא יכול להיות פחות טוב מהם, אבל הוא כל כך יותר טוב מהם במקרה הזה, שהציון שלו צריך להיות לפחות 98 או 101. או, לחילופין, להוריד את המאלסקו לציון 85.
להוריד? לרולאן? בעייה.
הבנתם את זה? באמת, לפעמים יש תחושה שהכל חארטה. אבל השוק לא פראייר ומוכן לשלם על מרגו פי כמה.
אז על היין: התמוגגתי מהנפח המצוין, מהליניאריות בפה, מהאלגנטיות שלא כופה את עצמה. האף מקסים, מפתה, מלא קסם. קצת מינרלי, אדמתי, פרי מצויין, עץ ברקע. מחליק על החך, ללא טאנינים כמעט. כייף של יין, ובהתחשב במחיר ששולם עבורו – פיספסנו. לא סתם. פיספסנו בענק יין שהיה יכול לענג עוד שנים רבות.
לא נורא. נשתה קצרין.

 
 
סבב מס' 3: מתחיל להתחמם.

Leoville Barton 2002:
הנציג היחידי של סנט ג'וליאן בסבב הזה. האף מתובל להפליא. קינמון, פלפל אנגלי, ארז. על החך – היין ממלא את הפה בנפח מרשים אך ללא בומבסטיות כלל. אולי טיפה פחות אלגנטי מהמרגו אבל לא בהרבה. יופי של יין. מאוזן, מדויק, מאוד ברוח של הבציר.
.
Pichon-Longueville Comtesse de Lalande 2002:
אף "חמור סבר" בהרבה. עץ משולב, וניל, חריכה קלה ועשן. טוב, גמרנו לנתח. שמתי את היין בצד והורדתי את הכפפות.
העץ משתלט על כל חלקה טובה של פרי, ואולי העתיד יוכיח את טעותי – אבל כרגע היין הזה הוא Big No No. פיספוס גדול עם העץ. היה שלב בבורדו בו ניסו להעמיס עוד ועוד עץ – היין הזה יכול להיות נציג של האופנה הזו.
האם עוד עשור נסיגת העץ תשאיר מספיק פרי? יש ויכוח. אני לא בטוח, ולאור מה שאפשר לקנות מהבציר, אני בטוח שלא כדאי להמר.
"בראנר דוקרו ולאוביל בארטון הבינו את הבציר ועשו מה שצריך. פה הרגו את הפוטנציאל", כך סכם מישהו את היין הזה, ובצדק..
.
Cos d'Estournel 2002: 
לטעמו של פרקר הציון גבוה מה-2000. האף מאוד מרשים, מפורט עם לא מעט עץ, שיושב טוב בהרבה בהשוואה ליין הקודם. די בשל, עם פרי עוצמתי שסוחב יפה את העץ. היין יותר בומבסטי מהמרגו אבל פחות אלגנטי ממנו. משזה נאמר, הוא יותר מהנה מחבריו לז'אנר היותר-מכל-דבר שטעמנו היום (קומטס, מאלסקו) והוא עושה עבודה מצויינת, מדוייקת ביותר. מילה אחת - אם יש למישהו רק בקבוק אחד - שישמור. למי שיש ארגז (יש מישהו בלי ???) - אפשר להתחיל לטפטף אותו פנימה.

 
סיבוב מס'  4: גרנד פינאלה. 

"מישהו רוצה לנחש מה יש פה"? שואל המארח. ידענו שיש שלישייה מפויאק. אחרי שהמרגו הוגש כיין השישי בלבד, ההגיון אומר שהגראנד פיינאלה נשמרה לשלושת יינות הפרמייר גראנד קרו קלאסה של פוייאק.  לא נעים להגיד את זה בקול רם. איך אומרים? Too good to be true. אבל זה מה שהיה. ואיזה יופי שזה היה.

Mouton Rotschild 2002:
איזה בקבוק כבד! "בקבוק כזה מעיד על חוסר ביטחון במה שיש בתוכו", ניבא השכן משמאל. בינגו. האף מאוד מהודק וסגור. העץ מאוד כבד ומריר, וגם פה, היד הכבדה על החבית שוב משדרת סוג של חוסר ביטחון, בוודאי עבור פירסט: האם יש פה יותר מדי איפור על פרי שאינו מספיק טוב או מענין?
טאנינים מעט יבשים בסיום. היין בכלל בכלל לא רע, אבל לא נמצא בשלישייה הראשונה עד כה. וזה עוד בלי שהמשכנו.
.
Lafite rotschild 2002:
קשה להתווכח עם מי שיטען כי לאפיט הוא הפירסט גרוט' הטוב והעקבי מכולם. ריחרוח ראשון מגלה את הביטחון של היינן. הכל יושב בול במקום, לא צריך יותר מדי עץ בשביל להרשים, לא צריך לבצור מאוחר מדי בשביל לתת מכה על החך. צריך לדעת מה יש ביד ומה לעשות הלאה. הפה גם ממשיך את הקו. אלגנטי, עוצמות מוכחות אבל בעטיפת קטיפה. ההבדל בין הלאפיט למוטון זועק לשמיים. ביטחון מול שואו אוף, איזון מול עץ מוגזם מדי. שלמות מול הססנות. טוב, אני יכול להמשיך עם זה עד הבוקר.
.
Latour 2002:
האף מתחיל בסגנון שמזכיר את הלאפיט. הפה – במקום אחר לגמרי. קצת מפליא, אבל הוא אפילו בלתי נעים בהתחלה. חמיצות קצת גבוהה לצד טאנינים מעט יבשים בסיום. אבל להבדיל מהקומטס, פה מתברר די מהר שהעתיד צופה טוב. חצי שעה אחרי, היין מתרכך ומשיל קצת מהנוקשות שלו, האף נפתח ומגלה מינרליות נעימה, קצת עלים יבשים והמון פרי, מסיביות לצד אלגנטיות. ההתאוששות הזו אומרת כמה דברים: זה יין לטווח המאוד ארוך, זה בהחלט פרמייר גרנד קרו, אבל הוא ניצב רק במקום השלישי בחבורת הצמרת, אחרי הלאפיט והמרגו, בעוד המוטון יכול רק להביא לשלושת האצילים הללו את  נעלי בית ולחזור לאגף המשרתים.
.
אוקיי. ומה עם המלצה? ההמלצה שלי היא על מרגו 2002, שמצאתי ברשת במחירים יחסית נמוכים - פחות מ-1500 ש"ח. אני יודע, זה לא עממי, אבל זו הזדמנות לטעום את הגדולה של בורדו במחירים שעוד אפשר לדמיין, במיוחד אם קונים 2-3 שותפים. זהו, את שלי עשיתי.
שתי תודות לסיום -
לאנשי ח.ד. הפקות על עוד ערב נדיב ובלתי נשכח,
לצלף העל, שפגע גם הפעם עם שני נתחי בשר מהממים ומדוייקים עד כאב במידת עשייתם.
עוד על הטעימה אפשר לקרוא כאן, אצל בוב68.
 
לייבסיטי - בניית אתרים