דצמבר 2007

לא בדיוק עשרים, שבע עשרה שנה חלפו מאז הוקם יקב "קסטל". אין חובב יין ישראלי שלא מכיר את השם, ואם הוא "בעניינים" מעט יותר מעשור - הוא זוכר את ההתחלה וכנראה גם את מה שבא מעט אחריה.
משפחת בן זקן התחילה את הקשר שלה עם הגסטרונומיה הישראלית במסעדנות. למעשה, מסעדת "מאמא-מיה" שבבעלותם סגרה את שעריה רק בשנת 2002, כעשור אחרי הבציר הראשון של "קסטל". "זה היה שילוב בין הצלחת היקב לבין האינתיפאדה השנייה", מספר אלי. "מוניק והילדים היו יוצאים לעיר ואני הייתי מרגיש שאני שולח אותם לחזית. גם התיירים הפסיקו לבוא, ובשלב כלשהו אמרנו תודה לאל שיש לנו אלטרנטיבה, ופשוט סגרנו את הדלתות, אחרי 22 שנות פעילות".

את "האלטרנטיבה" החל אלי לבדוק כבר בשנת 1988, עת הוא נטע כמה גפנים ליד הבית, במושב רמת רזיאל. אלי לא למד ייננות בצורה מסודרת, ואת ראשית השכלתו הוא רכש מקריאה בספריו של אמיל פיינו, פרופסור לייננות ש"המציא" למעשה את בורדו כפי שאנו מכירים אותה כיום. הבציר הראשון היה בשנת 1992, והוא בוקבק רק בשנת 1995. "לא חסכתי במאום", משחזר אלי. "אבל הקפי הייצור לא היו גדולים, וההפרשי העלויות  לא היו משמעותיים. אבל גם כיום - אנחנו משתמשים בפקקים הכי טובים שיש, הכי יקרים שיש. זה מה שמגיע ליין". על התווית, שכולה "ציטוט" צרפתי, מופיע איור של בית המשפחה והכרם הסמוך, ממנו יוצר היין הראשון. גם הכיתוב מתייחס ישירות למסורת העולם הישן, ולא לזו הקליפורנית, נניח. "אזור יהודה", כתוב עליה, ואין זכר לבלנד או לשמות הזנים ממנו עשוי היין. זאת הצהרה מאוד חשובה, כמיטב  מסורת "העולם הישן" ממנה יונק אלי במוצהר. מקום הייצור קובע את הטעם ואת הפרופיל האסתטי של היין, זו הטענה. ייתכן והיא נשמעה מופרכת אז, אולי גם כיום, אבל אין מחלוקת על כך שכהצהרה - היא בעלת חשיבות.


היחסים בין משפחת בן זקן לעיתונות המקומית ידעו עליות ומורדות משך השנים, כשהחומש האחרון התאפיין ביותר מורדות. אבל נראה שעל סף 2008 הרגישו אנשי קסטל צורך לסגור גם את הפינה הזו.
סוף דצמבר, סביב האח הבוערת ושולחן האוכל המשפחתי של מוניק ואלי בן זקן. איתן ואריאל, בני הדור השני נוכחים גם הם. בית צנוע ומלא אופי, הרחבה על גבי הרחבה של בית סוכנות צר אליו הגיעה המשפחה מאיטליה לפני 37 שנים.
"כשהתחלתי להתעסק ברצינות בכל הנושא הזה שנקרא יין", מספר אלי, "לא היה כל כך עם מי להתייעץ. בעצם היה רק אחד - יאיר מרגלית שמו". שנים אחר כך נהוג היה לתאר את השניים הללו כשני קטבים שונים של עולם היין. איש הטכנולוגיה מול איש הטרואר, איש הפרי והמוחצנות מול נביא הסגפנות והאיפוק. אבל כל השוואה שכזו סופה להתגלות כפשטנית משהו, והמרחק בין השניים הללו אינו כה גדול כפי שאולי היה נדמה בהתחלה. "הכל מתחיל בכרם", אומר אלי בן זקן, שמייצר כיום 100,000 בקבוקי יין בשנה, ללא תכניות התרחבות בזמן הקרוב. הכל מתחיל בכרם, טוען גם מרגלית, גם אם מכאן ואילך אין חפיפה מוחלטת בשבילים בהם פוסעים השניים.

ניכר היה באלי כי הוא המעמד מרגש אותו, והמילים הראשונות שלו גם הבהירו מדוע. "אתם ודאי שואלים את עצמכם מדוע החלטנו לארח אתכם דווקא עכשיו, דווקא בבית", הוא אומר. "ההרגשה שלנו היא שעשינו את זה, ויקב קסטל זכה להכרה בינלאומית רחבה וגורפת. לכם, העיתונאים, יש חלק חשוב בהצלחה, ואחרי 17 שנה רצינו לחלוק אותה עימכם". הטעימה המפורסמת של רוברט פרקר כבר נערכה, יש לזכור, אבל תוצאותיה עדיין לא התפרסמו. "ולא, אין קשר בין הארוחה ובין הטעימה הזו", אומר אלי. "כמובן שאנו מצפים בדריכות גדולה לתוצאות, אבל גם בלעדיה אנחנו כבר עסק מוטה ייצוא".
40% מהיין שמייצר היקב מוצא את דרכו אל מחוץ לישראל. נכון, ברוב המקומות מוצבים יינות קסטל תחת הקטגוריה של "יין כשר" ולא תחת "יין איכותי ישראלי", אבל הקטיגוריה האחרונה ממילא אינה קיימת בעולם היין הבינלאומי. כאן, מבהירים אנשי היקב, כאן טמונה כנראה חשיבות הטעימה של פרקר, כשלב בדרך להכרה עולמית בתעשיה הישראלית כתעשיית איכות. רק אחר כך יוכלו יקב קסטל ויקבים ישראליים נוספים להחלץ מהקישור האוטומטי להיותם "יין כשר". אבל גם ללא החותמת הזו, המכירות נוסקות אל על, הייצוא עולה משנה לשנה, ואל תתפלאו אם בעוד עשור תתקשו למצוא את יינות קסטל על המדף הישראלי. 5% נוספים בשנה מיין קסטל יוצאים אל מעבר לים, וחשבון פשוט מגלה כי אם בשלב כלשהו לא תיעצר המגמה - לא יהיה יין קסטל בישראל.
למעשה, מערך ההפצה והשיווק של היקב עבר מהפכה לא פשוטה. "ממאה נקודות מכירה (מסעדות וחנויות יין)  ירדנו לפחות מ-40, אפילו 30 אם סופרים רשתות כנקודה אחת", אומר אריאל בן זקן. "בנינו תוכנית שנתית לכל הלקוחות שלנו. אנו שואלים אותם שאלה פשוטה: כמה יין תרצו מאיתנו השנה, ואנו נותנים להם את כל מה שהם ביקשו, בפריסה שנתית לפי נוחיותם". רבים מהלקוחות הגיבו בביטול לתכנית השאפתנית הזו, אבל העובדות ברורות לחלוטין. "מי שירצה עוד - לא יוכל לקבל, אלא אם מישהו אחר לא יעמוד ביעדים שהוא קבע לעצמו. פשוט אין לנו יין. כל אחד ממאה אלף הבקבוקים שאנו מייצרים בשנה - מכור כבר בתחילתה, והביקוש כבר עולה על ההיצע". ומי שלא יעמוד ביעדים? "ניתן את ההקצאה למישהו אחר, והוא יישאר עם פחות יין גם לשנים הבאות". פשוט, שאפתני, ויומרני. יומרני? חשבו שנית. ככה עובדים הדברים בלא מעט יקבים בהם עולה הביקוש פי כמה על ההיצע הקשיח. כך יתנהל גם יקב קסטל, מבטיחה משפחת בן זקן.

עד היום, נראה כי אלי בן זקן הצליח להגשים כל מה שהוא סמן לעצמו כמטרה. להקים יקב יש מאין? הצליח. לבסס אותו כאחד המובילים בישראל? הצליח. להרים מבנה, מרתף ומתקן ברמה עולמית, מטר מהבית - הצליח. הכרה בינלאומית - הצליח. רווחה כלכלית מענף לא קל - כנראה שהוא כבר בסביבה. אז מה נשאר? תוכנית שיווקית שמנצלת את ההצלחה? תתחילו להתרגל לרעיון, יינות קסטל יתומחרו גבוה, לא יהיו זמינים לכל דרישה, ואיכותם תמשיך להיות מהגבוהות בישראל, ובמגמת עלייה. "אני מוכן לתת דיסקאונט על בצירים פחות מוצלחים של היקב", יורה אלי. "רק שהשוק עדיין לא בשל לצד השני של המשוואה - מחירים גבוהים בבצירים משובחים". מן הסתם גם זה יגיע, כאשר יתברר לפתע כי הסוחרים הם אלו שגוזרים את הקופונים השמנמנים, על חשבון אנשי היקב.

מה הפנטסיה שלך, אני שואל את אריאל בן זקן, רגע לפני שאנחנו נכנסים למכונית בדרך לשפלה, איזה ציון נראה לך כחלום הפרוע ביותר שאפשר לבקש מרוברט פרקרי, בהנחה הודאית ש-100 הוא לא ייתן ליין ישראלי, לפחות לא עכשיו.
אריאל מהרהר לרגע. "93 נקודות לגרנד וין נראה לי חלום ריאלי כרגע", הוא אומר. אני שם את הז'טון שלי על כל מספר בטווח של 90-93. הציון הסופי היה כידוע 92, והפטי קסטל כמו גם השרדונה
"C" זכו ל-90 נקודות. מרשים, מרשים בכל קנה מידה עולמי.
מכאן ואילך - השמיים הם הגבול. הדקו את החגורות.


שתינו גם יין, ולא מעט. יינות טובים, אולי כמעט הכי טובים שאפשר לבקש. בורדו אדום, בורגון לבן, ולצידם כמה יינות של קסטל. שתינו את השרדונה "C" הראשון, מבציר 1998, שעדיין מספק את הסחורה בצורה סבירה, שתינו את ה-"C" של קסטל מכמה בצירים אחר כך - יין מצויין.
אלי נידב כמה יינות מהאוסף הפרטי שלו לטובת הארוע: Cheval Blanc מבציר 1988, Ducru Beaucaillou 1990 ואפילו יצא לנו ללגום מהמוטון 2000 האגדתי למחצה, שמה שאפשר לומר עליו הוא כי ברגע שראית את הבקבוק - החלק הטוב של העניין כבר מאחוריך, כיוון שכמיטב המסורת הצליחו אנשי היקב לדפוק עוד בציר ענק. אבל היי, לא לזלזל - זה עדיין אחד מהיקבים הנחשבים בעולם.

"אתה יודע מה", אמרתי לאריאל, שישב לשמאלי משך כל הערב, "אין לי מושג אם לכך כיוונתם, אבל היינות שלכם לא מתביישים ליד אף אחד מהשמות המפוארים שעלו היום על השולחן". הוא לא אישר ולא הכחיש, אבל היה בעיניו מין ברק של גאווה אותה הוא אפילו לא נסה להסתיר. אם יקב קסטל היה סטרט אפ סקסי, אין ספק שהוא היה המירביליס של התעשיה. אבל כיוון שכאן מדובר בעסק מסוג אחר, ארצי, גשמי, עם עפר תחת הציפורניים ולא עם עכבר ולפ-טופ בתיק, סדרי הגודל הם אחרים. ליקב קסטל יש את כל מה שצריך כדי להצליח בעולם: יין טוב, חזון ודבקות במטרה, אזוריות מובהקת ובעיקר סיפור אנושי מעולה. טיסה נעימה!

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים