אוקטובר 2010

סוג של טרנד חדש? אני לא בטוח, אבל בתור מוזמן טרי למועדון "הלאנץ' החודשי" אין לי יותר מדי טענות. עזבו אתכם מהערב. יקר, צפוף, רועש, ומי רוצה לישון אחרי 6 מנות ו-6 בקבוקי יין? התחליף: פעם בחודש, פלוס מינוס, נפגשים לארוחת צהריים אינטימית ונעימה.
דמי הכניסה פשוטים: בקבוק יין. אתם מכירים את זה: קל להביא בקבוק, קצת פחות פשוט להביא אחד שיהיה גם מעניין וגם טוב. הפעם, כפול חמש וחצי, זה הצליח.

ארוחת הצהריים היתה נהדרת. אני לא מתכוון להרחיב - גם כי לא רשמתי ובעיקר כי כבר עשו את זה טוב מאוד. במשפט אחד - מתוך חמש המנות של ארוחת הטעימות ארבע קלעו לטעמי. החמישית - היתה מעניינת אבל פחות בקונטקסט של ארוחה עם יינות מפוארים. דווקא עליה אני ארחיב מעט - דג מושחר (כמו כל אמן, גם לאדוני יש תקופות של צבע. כרגע זה שחור) עם המון דברים טובים בצד (זה הז'אנר בכתית) וביניהם מרשמלו זעיר ומתוק. זו היתה המנה המתוקה היחידה (לא כולל קינוח), ואני מהמר שלא מעט אנשים ימצאו את הקטע למשעשע ואף טעים.
שאר המנות - תמונה מצורפת - קלעו והחמיאו ליין. מנת הבשר, מוקש ידוע בארוחות רבות, לא פישלה. בשר רך אך לא רופס שהוגש במידת עשייה מדויקת להפליא (כלומר מדיום לכיוון הרייר. מעדן). אבל אנחנו, כפי שאמר מחזיק תיק אוסטרליה, באנו בעיקר בשביל היין.


כתית 2010.



Fontaine Gagnard Criots Bâtard Montrachet  2006
במשפט אחד - חמאה רכה אבל כבדת משקל.
מה הכוונה? בעיקר שהיין צעיר, צעיר מאד. הצד הקל, הרענן של היין (ובניגוד ליינות גרנד קרו אחרים בסביבה יש פה מה לדבר על רעננות) לא בא לידי ביטוי. לאט לאט משתחררים ריחות של פרחים במקום החמאה והדבש-אפרסק-מלון בשל, אבל לי זה כבד מדי. המבנה מצויין - נפח טוב על החך, סיום ארוך ובעיקר התפתחות בלתי פוסקת שנגמרה בעצם רק עם הלגימה האחרונה. יופי של יין, לבעלי הסבלנות. עכשיו? פחות.
ציון: 89 (92-3 לסבלנים, 4 שנים נניח).

Domaine d'Auvenay Meursault "Pré de Manche" 2004
במשפט אחד: פרא אדם. עכשיו לך תתמודד ותבין.
יין מדרגת וילאג' בבורגון אמור להיות משהו פשוט, קומוניקטיבי וקל להבנה. מזל שיש אנשים כמו הגברת לרואה שעושים את החיים למעניינים הרבה יותר. החריגות של היין הזה עושה אותו מרתק, מעניין ומעניין. ומעניין.
שאלה שנשאלה נותרה ללא מענה: אם היינו מקבלים דבר כזה מיינן ישראלי עלום שם - יין חרוך, גופריתי, קשוח כמו חופי סקוטלנד בסערת גשם בינואר - האם היינו מקבלים את זה באותה התלהבות? או שהיינו שולחים אותו ללמוד איך להכין שרדונה, אולי אצל הגברת לרואה? שאלה לא פשוטה וכאמור כזו שנותרה ללא תשובה ממשית.
היין, על כל פנים, היה קשוח, כאמור. אין מה לדבר על פירותיות או על עידון וחן. המינרליות הזועקת שלו, הרמז לפטרולי - אולי היין הזה מצטרף לסדרת היינות הלא מקובלת שייצרה הגברת הראשונה של בורגון בשנת מותו של בעלה?
במשפט נוסף: צל"ש או טר"ש.
ציון: 81 או 90.

Joseph Drouhin Musigny 1999
במשפט אחד: לפתוח ב-2012, אם להסתמך על מבקר היין הנודע אלן מדואס. אני אומר מינימום ב-2015.
יום גדול רואים מהבוקר, וגם זה יהיה יין גדול. על זה לא היה ויכוח. בינתיים הוא נותן הכל בקמצנות מסוימת. בעיקר בפה, וזה עוד כלל אצבע - אם האף טוב מהפה אז שווה לחכות.
האף מאוד מפורט ו"שרירי": פרי שחור, מעט רצפת יער והמון תיבול מסחרר. הנפח טוב, אבל עוד לא ממלא את החך: אין נפילות אבל נראה הוא מרגיש מעט מהודק. ניעור רציני הוציא ממנו ריח טוב עוד יותר, עוצמתי ממש, אבל הפה לא השתכנע. בקיצור, זמן.
ציון: 94.

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

מכאן עברנו לבורדו.
יש לא מעט אנשים שעבורם בורדו היא הדבר האמיתי של עולם היין. יש אחרים שאומרים בגיחוך פטרוני שבורדו היא ההתחלה, אבל המתקדמים מגיעים לבורגונדי. יש לי חבר שהיה פה וגם שם, ועכשיו הוא טוען שהמחירים של אלה ושל אלה אבדו אחיזה עם המציאות. הוא קונה גרמניה והמון שמפניה. ועדיין, כשמגיע בורדו גדול - זה חסר תחליף.

Château Palmer 3 CC Margaux 1989
במשפט אחד: למה לא כל יום שבת.

יקב בעל מוניטין שלא צריך להציג. לפני עשור ומשהו שתינו יינות שלו מבציר 1983, במסעדה בבורדו, תמורה 200 ומשהו ש"ח. היום הפקק עולה יותר. פאלמר הוא אחד מהבתים שהדירוג עושה להם עוול, ושנת 1989 היא שנה גדולה עבור היקב. עד כאן התיאורה. לעבודה.
אז הסיכום הוא שזה יין ענק. מאותם יינות שקורנים עוצמות עטויות תחרה משי.
מאוזן,
מורכב,
סיום שלא נגמר.
הפרי עוד נוכח, ולידו קופסת סיגר, שוקולד, תיבול מקסים.
מכירים את אלוף העולם בריצת מאה מטר? "התחלתי בשיא המהירות והגברתי לקראת הסוף".
אז כך היין הזה בשיאו, והוא עוד ישתפר.
ציון: 97

Château Latour 2002
במשפט אחד: למה לא כל יום 2000
בבורדו של העשור האחרון כבר אין באמת שנים חלשות. הדעות חלוקות מדוע, אבל נראה כי מדובר בשינוי סגנוני מחשבתי שמלווה בשינוי במזג האויר - חם יותר, פחות גשם בבציר, ובעיקר בטכנולוגיה שיודעת להתמודד גם עם שנים בהן התנאים פחות מאידיאליים. לא כל היינות גדולים, אבל אין אסונות כמו הרצף הבלתי מוצלח של 1991-1994 (וגם 1995, אם תשאלו אותי...).
אז 2002 לא היתה גדולה, אבל היא גם לא נוראה. הבעיה: היין "ירוק" מדי. כלומר, במילים אחרות, לא מספיק בשל. יש כאלה שיאהבו את לווית החן של התיבול הזה, שמצטרף לפרי שחור, קופסת סיגר ומעט ריחות מינרליים-אדמתיים, האסנס של בורדו לטעמי. הנפח על הפה מצוין אבל היין מרגיש צעיר, כזה שיש לו עוד הרבה לאן ללכת.
אבל מהירוק הזה הוא לא יצליח להיפטר.
ציון: 93

Château Suduiraut Sauternes 2003
במשפט אחד: יין קינוח עם סוכר גבוה וחמיצות נמוכה.
אז זהו, שהכל יחסי, ובסך הכל ביחס לשנה החמה הזו - מדובר במשהו לא רע בכלל, אבל חסר לטעמי את העידון והאלגנטיות הנוצתית (לצד ריכוזי טעם מדהימים) המאפיינים יינות קינוח גדולים. לא היה רע, אבל אחרי 5 יינות-על, זה היה יותר מדי בשבילי. אני מצליח להנות מיינות קינוח - ואני נהנה - בעיקר כשהם מוגשים לבדם, ללא קשר למאה יינות ששתיתי קודם. לגדולים שבהם מגיע יחס מיוחד, ולא יציאה ידי חובה בסיום ארוחה, כשכולם מעולפים משומן, אלכוהול וסוכר מהקינוחים.
רשימת מכולת: דבש, מעט בוטריטיס, אפרסק ומשמש, קצת אשכולית. והרבה סוכר.
ציון: 91.

 

 

.

 

.

לייבסיטי - בניית אתרים