דצמבר 2010
מאת: אורי כפתורי.
קשה למצוא זווית ראיה אחת שממנה אפשר לצאת ולספר את הסיפור של יקב שאטו גולן. איכשהו, ככל שרעיון מסויים יצליח להאיר נקודה בסיפור של היקב, הוא יזניח פן אחר חשוב לא פחות.
הנה: שאטו גולן הוא יקב בוטיק. שאטו גולן הוא יקב מסחרי שאינו נכנע לגחמות וטרנדיים זמניים. שאטו גולן מייצר יינות מיין-סטרים בעלי "תאימות" גבוהה לשוק המקומי. שאטו גולן מייצר יינות נישתיים המפלרטטים בחוסר זהירות עם שמרנות השוק. שאטו גולן מייצר דימוי של יקב אריסטוקרטי מלא חשיבות בכל אספקט ויזואלי אפשרי. שאטו גולן הוא יקב שאנשיו מן המקצועיים, התקשורתיים, הכנים והצנועים ביותר בתעשייה כולה... אפשר להמשיך אבל הנקודה מוצתה. זהו יקב של ניגודים, או יותר נכון יקב של שילובים, ובעיקר יקב בעל ראייה בוגרת ומפוכחת של תרבות ותעשיית היין.
כמעט עשור עבר מאז יצא הבציר הראשון של שאטו גולן לשוק ועורר סערה רבתי עם התמחור הגבוה (דאז), עיצוב רדיקאלי וגישה המשלבת את הסיפור שמאחורי היין בפן המסחרי. התכנית השיווקית מעולם לא התמקדה בחשיבות אותו בציר ראשון אלא במחשבה על בניית תדמית לאורך שנים. עשר שנים אחרי, היקב מתגאה בעדת מעריצים ולקוחות פרטיים שאינה נופלת מזה של כל יקב בוטיק אחר בארץ ובנציגות מרשימה כמעט בכל מסעדה מקומית חשובה.
מדובר באסטרטגיה מתוחכמת להפליא שכן כידוע, ולא מהיום, שאין קשר מובהק וחד ערכי בין מחיר היין לבין איכותו האבסולוטית. הקו המנחה היחידי שקיים הוא הדימוי הציבורי של היין, קרי המיתוג שלו. תחת חוקים מובנים אלו קשה מאוד ליקב חדש לבנות מוניטין שיצדיק מחירים להם זוכים יינות בעלי מוניטין של מספר עשורים, ודאי שלא מאות שנים.  תדמית = כסף, ואנשי שאטו גולן השכילו להטמיע את מהות משוואה זו מבעוד מועד ולהכליל את מסקנותיה בתוך התוכנית העסקית של היקב על מנת להצדיק את מחירי היינות שלהם בתוך מינימום של זמן. הפלא ופלא, תוך עשור (זמן קצר מאוד במונחים של יקב) הפך היקב היקר והמתנשא ליקב שפוי ואחראי בתודעה הציבורית.
בסך הכל, היקב משקף את חזון יקב הבוטיק האולטימטיבי: יקב בעל אמירה אישית הטבועה בכל העשייה שלו, ןבידול ברור מול מתחריו/עמיתיו. קל מאוד ללכת לאיבוד בתוך ה"אני מאמין" הפרטי שלך ולאבד קשר עם הביקוש של השוק. ואולם, בשאטו גולן לא שוכחים כי בסופו של דבר היקב לא יכול להתקיים ללא סיפוק הצרכים המסחריים שלו ודואג לשמור על קשר הדוק עם המציאות, עם ה"מיינסטרים".
בגרות כבר אמרתי?




גשם, אבל אדום.

"יינות הבוטיק":
קשה שלא לערוך הפרדה מוחלטת בין היינות הניסיוניים של היקב לאלו המסחריים. היינות שמהווים את עיקר האתגר עבור יינן היקב/צוות הייננים שלו הם יינות בעלי אמירה אידיאולוגית ברורה: אלו יינות המופקים תחת ה"אני מאמין" של אורי חץ (יינן שאטו גולן). תסיסה ספונטנית, גידולים אורגניים (לא תמיד אבל כמה שרק אפשר), שילובי זנים ים תיכוניים ונטייה לבידול מה"מיין-סטרים" המקומי. שני היינות הראשונים שטעמנו נמנים על "קבוצת הנסיונות" המרתקת.
גשם רוזה 2010:
היין יצא לשוק לקראת אביב 2011. בלנד של למעלה מ 90% גרנאש, עם מעט סירה וברברה (סיפור מעניין - הברברה היא של גבי סדן מהגליל, חבר טוב של אורי, שקבל בתמורה כמות זהה של גרנאש).
זהו
רוזה בשל, רענן ונקי. ארומות "ייניות"/תירושיות לצד נגיעה של תבלין וירקרקות. רוזה על הצד הפירותי, לשתיה מיידית. חך בעל מרקם שמן, חומציות נמוכה ואלכוהול גבוה למדי. יין טוב וטעים. הביקורת היחידה יכולה לבוא בחוסר הזהות שהוא מפגין: חסרה מעט חומציות/גריפ על הלשון על מנת לקחת אותו לכיוון אחד או פרי על מנת שילך לצד השני.
גשם לבן 2009:
המהדורה הראשונה בה תופס הרוסאן את קדמת הבמה על חשבון ויונייה. את משולש הזנים משלים גרנאש בלאן.
צבע עמוק, אף אקספרסיבי מאוד: אפרסמון/לימון משומר, עשן, מינרליות טובה ותיבול. הרוסאן בולט בארומות הפרי הבשל והמאוד מתובל שלו. חך מורכב, מרקם שמן וחלק, מעט כהלי, לא כבד, אך בעל מתיקות מסויימת. יין מוחצן בסגנונו. יין טוב מאוד לחובבי הז'אנר, ולטעמי, הגשם הלבן הטוב ביותר עד היום. איכות גבוהה.
הטעימה, כפי שהציג אותה יינן היקב, נערכה בסדר שונה. אני מעדיף להציג את היינות מעט אחרת: נסיים במה שמקורי ומרתק, לטעמי.

מרלו 2008:
אף מאוד נכון טכנית. פרי ריבתי, ליקרי, עם גוונים עשבוניים. מעט חד-מימדי וחסר תחכום. על החך היין רחב למדי, מתוק משהו, בעל טאנינים אגרסיביים ומאוד ארץישראלי באופיו. קל להזדהות עימו. איכות בינונית, חסר מן האופי הייחודי ממנו נקבל בשפע ברוב היינות הבאים.
ק. סוביניון 2008:
דומה באופיו למרלו. אף בשל, מעט ריבתי. אינטגרציה טובה של עץ ואיזון מול הפרי אם כי הוא דיי בולט באף (וניל בעיקר). מתוק על החך, מבנה טאנינים טוב, אלכוהול גבוה אך מאוזן. ק. סוביניון ארץישראלי מצוי. אותי הוא משאיר אדיש, למרות איכות בינונית-גבוהה.
אליעד 2008:
מזכיר כמובן בפרופיל הארומטי את הק. סוביניון אך מפגין רמת דיוק ופוליש גבוהה יותר. פרי טרי יותר ויותר נימות של עץ על האף (אך לא בניחוח וניל). החך מתוק פחות ומדויק יותר גם כן. מבנה טוב, דורש כמה שנים. איכות גבוהה. אם כבר מיין-סטרים אז שיראה כך.
מכאן והלאה אנחנו מעלים הילוך. לאו דווקא באיכות, אבל בהחלט באופי, במקוריות ובעניין.

אליעד 2008 - תווית חדשה לבידול.
גשם אדום 2007:
הבלנד מתבסס כמו בכל שנה על גרנאש בעוד סירה ומורבדרה משלימים אותו באחוזים שווים.
צבע חיוור מעט, מתחיל בארומות רעננות יחסית: פרחוניות, ירקרקות ותבלין, אך מהר מאוד עובר לפאזה של בשר ופרי ריבתי למדיי ואפילו מראה נימות קלות של חימצון. מאוד פתוח ומוכן לשתיה. החך מתקתק למדי, ומדגיש עוד יותר את החימצון הקל שקיים ביין. יין בוגר ביחס לגילו. לשתיה עכשווית למרות מיתוגו הגבוה. איכות בינונית.
אוג 2008:
הסיפור מאחורי היין (שזו המהדורה הראשונה שלו) הוא הבלנד הסודי שלו: ההרכב הזני של היין אינו יוצא משערי היקב, אפילו אנשי השיווק אינם יודעים מהו. המטרה מאחורי המהלך הדרמטי לפי אורי חץ הוא שהיין יקבל יחס אובייקטיבי ככל האפשר. ללא מידע קודם על הזנים המרכיבים את היין לא ניתן לטעום אותו בצורה אסוציאטיבית. (זהו גם אקט שיווקי לא רע בכלל. אנשים אוהבים יינות עם סיפור מאחוריהם...)
שמו של היין הוא כמובן קריצה לאוג מלך הבשן, מפלצת מקראית גמלונית ומגושמת ששמה תורגם בלטינית ל Oger.
היין עצמו מצדיק את כינויו. זהו שיש בו הרבה מן הכול ואז עוד קצת. צבע דיו, אף רחב, פרי ריבתי עם הרבה תבלין, אניס בשר ועור. בחך היין בעל כניסה מאוד דרמטית, יובש מוקצן, טאנינים מוצקים ומרקם אגרסיבי. למרבה הפלא היין לא מרגיש עמוס מידי בחך ובטח שאינו מתוק מאוד. יין קשוח בסגנון "כפרי" (לא מלוטש או מרוכך) שדורש מס' שנים לעידון אבל כנראה שלעולם יצדיק את שמו ולא הייתי בונה על כך שהוא יגיע למצב שתיה אופטימלי במובן האבסולוטי של המילה. זהו יין שתמיד ירגיש כאילו יש לו מעט קוצים בתחת ומומלץ לשלבו כחלק מארוחה "דשנה ולבבית". אחד היינות האיזוטריים יותר שיוצרו פה לאחרונה. אינדיווידואלי ומעניין. איכות טובה.
שאט גולן, סירה 2007.
כולי תקווה כי "סירה 2007" לא ינחת בסופו של דבר בקטגורית ה-
"One time miracle" : זהו יין שאולי מסמל טוב יותר מכל את הישות ששמה "שאטו גולן" בנוף המקומי. יין זני שכבר קנה לעצמו מעמד של כבוד ב"מיינ סטרים" המקומי לצד הק. סוביניון והמרלו, אך עדיין מצליח להפיק יינות בעל אמירה ועניין בתוך הקונטקסט של לייבל מסחרי.
יותר מכל, היין מפגין על האף דיוק מופתי. הכול מונח בדיוק במקום ומאפשר גישה לכל הניואנסינים שהוא מפגיש. הרמוניה היא שם המשחק. מאוד פלפלי ופלורלי על האף, פרי בשל ונגיעה של עץ. מרוסן אך נגיש לגמרי. חך מרוכז, נשי, מרקם מלטף אבל עם אחיזה טובה ונוכחות ברורה. טאנינים מוצקים ומתקתקים וחומציות טבעית. איכות גבוהה מאוד. לטעמי, אחד היינות היותר מרשימים שנעשו כאן לא רק השנה אלא בכלל.
הערת העורך: גם אם זהו נס חד פעמי, תמיד יש תקווה שהוא יחזור. בלי קשר, רף הסגנון שהוא מציב ראוי לתשומת לב של כל העוסקים בייצור יין בישראל.
סיכום: 
טעימת היינות או קריאת הסיקור עליהם תחשוף תמונה שלא תפתיע אף אחד שמכיר את היקב או את ייננו לאורך השנים. "היינות המיוחדים" הם הילדים המועדפים. לא רק שאלו מקבלים את מירב תשומת הלב התקשורתית אלא שגם ביקב עצמו נדמה כי הרצון הוא להתרכז בעיקר ביינות בעלי האופי. היינות הזניים הם בהרבה מקרים יינות טכניים טובים מאוד אך חסרים לפעמים מידה של עניין או בידול אל מול שאר התעשייה, ובידול הוא אחד הדברים החשובים ביותר לטעמי ביקב בוטיק. היכולת של היקב להפיק יינות טובים מאוד במספר ז'אנרים הוא ללא ספק תעודת בגרות ליקב ומי יודע, אולי סממן לכיוון הכללי אליו שואפת תעשיית היין הישראלית.

.

 

.

 

.

 

.


שאטו גולן סירה 2007.
יין שנת 2010 שלנו

לייבסיטי - בניית אתרים