דצמבר 2009

"סגנון" - איש לא יכול לטעון ברצינות שזה מה שחסר ליקב שאטו גולן. מהרגע הראשון שדר היקב מסר ברור: אנחנו כאן, אנחנו טובים ומיוחדים, אנחנו 100% פרימיום - וזה לא יהיה לכם זול. הכל נרתם לטובת המסר הזה: המבנה הבולט שלא לומר אקסטראוגנדי, הבקבוקים המעוצבים בכוחניות מסוגננת (ומה עם המקום האבוד במקררי היין שלנו?), ואי אפשר בלי מנצח המקהלה - שוקי שי, איש שבושם ההצלחה אופף אותו כמו ארומה משכרת, אדם,דעתן אך נעים הליכות מלונדון\ניגריה.

הכל עבד היטב, כולל תמחור אגרסיבי להפליא, שתרם את שלו למיצוב הגבוה. "כוכב נולד", כתבנו אי שם בשלהי 2004, אם כי כבר אז ידענו כי לא כל השנים נולדו שוות, ולא כל הבצירים נוצקו תבנית אחת. לקח לנו כמה שנים להכיר אחד את השני. אנשי השאטו הגמישו במעט את המחירים, ואנחנו למדנו להכיר את היינן-שותף, אורי חץ (א"ח), ציפור קצת מוזרה בנוף המוחצן של השאטו הוורדרד. די מהר הוא פרץ לנו מבעד למעטפת הקברנה-מרלו הרגילה של יקבי ישראל. אם אוהבים זאת ואם לא, אורי גבש סגנון ברור וייחודי של ייננות, משהו שקשה לתייג אבל שקל להבין ואף לזהות אחרי שיחה של שעתיים שמלווה בטעימת יינות בציר 2007.

כי בציר 2005 היה יותר ישראלי מאשר אורי חץ, בציר 2006 היה יותר מזג אוויר. 2007, כך נראה לי, התלבש לאורי כמו כפפה ליד, כמו כדור על הרגל שנותנת וולה לחיבורים. "אני דווקא לא התלהבתי מהבציר בהתחלה", אומר אורי, "אבל לאט לאט ראיתי שהיינות מדברים בקול מאוד ברור, וכי התוצאות הן לפעמים המלהיבות ביותר שיצאו לי מזה זמן, ואולי בכלל. כן, 2007 הוא בציר טוב בשאטו גולן".

נכון שהבציר הטוב ביותר הוא זה שצריך למכור עכשיו, אבל במקרה הזה יש משהו אמיתי מאחורי ההצהרות הללו. קשה להישאר אדיש מול התוצאות, לא חייבים לאהוב הכל, אבל גם היינות הפחות מוצלחים לטעמי, יכולים לפאר פורטפוליו של אינספור יקבים אחרים. אופס. "שאטו גולן מציג סט שלי יינות שיכול לפאר פורטפוליו של יקבים ותיקים בהרבה", כתבתי בשנת 2004. הסט הזה, 5 שנים אחר כך, מוכיח שהזמן - והבציר המתאים - מחדדים את הקביעה הזו אף יותר.







 

שאטו גולן גשם לבן 2008, 155 ש"ח
57% ויונייה, 37% גרנש ו-8 רוסאן. מהשנה הבאה – רוסאן יהיה דומיננטי יותר, כדי 40%. הכרם אורגני, מיוצרים בסך הכל 858 בקבוקים.
אף נרגיש הרבה פרי לבן, בשל, מעט פרחוני.
חמאתי, מתקתק, רחב, עגול ושמנמן מעט, נינוח. חומציות טובה אבל ברקע, לא בומבסטית. אורי לא מת על שרדונה ישראלי, ואולי בצדק. מי שמרגיש כמוהו ימצא הנאה ביין הזה, שמרגיש נינוח כמו שרדונה קלאסי, אבל מספר את הסיפור בטונים אחרים לגמרי. רק מה, יקר, אם כי אפשר לתרץ זאת בכמות הנמוכה ובעלויות הייצור הגבוהות הנגזרות מכך. 
87

 
סוביניון בלאן 2008, 130 ש"ח
להבדיל מהיין הקודם, תוצר של ענבים מהכרם של אורי, את הענבים ליין הזה קונים מכרם באזור שעל. "היום כבר כואב הלב לחסל את היין, כי הוא מוצלח ואהוב. ואצלנו באזור – זה לא ייצא מספיק טוב, כי נמוך וחם מדי", אומר אורי.
100% סוביניון לבן, תסיסה בעץ ובנירוסטה. "יש כאן הרבה פחות עץ משנים קודמות", אני אומר לאורי בשקט. אורי, קטן אבל ממזר, לא מפספס הזדמנות להכניס לבחור הגדול שיושב מולו ועושה קולות של מבין. "דווקא יש בו הכי הרבה עץ חדש שנתנו אי פעם, אבל כיוון שהפרי כל כך עשיר, טעמיו נבלעים לגמרי". טוב, יצאנו בסדר.
כך או אחרת, העץ כמעט ולא מורגש באף. הוא נוכח בעיקר על החך, ומעניק ליין מבנה מרשים ורוחב אדיר ליינות מהז'אנר הזה, מבלי לוותר על חדות ומיקוד. הוא מאוד זני, עם ריחות של שתן חתול, עשב ופרי לבן. "חדר מדרגות תל אביבי", אמור אורי, ומכוון לריחות הלכאורה לא נקיים אך המקסימים הללו.
יופי של יין, המחיר קצת גבוה אבל היין שווה את זה, בעיקר בשביל החוויה.
90
 
סירה 2007, 145 ש"ח
הבשלה איטית, הכל הלך כרגיל בבציר, נתונים אנליטיים דומים לשנים קודמות, אבל כמות הבקבוקים שיצאה מטון ענבים - ירדה משמעותית, אחרי 2005 המספר הכי נמוך אי פעם. המשמעות היא כי הענבים היו מרוכזים: 820 בק' לטון.היבול לדונם היה ממוצע, כ-850 קג לדונם. אורי לא אהב את היין בהתחלה, אבל כיום זה כנראה הסירה המועדפת עליו אי פעם. אני חושב שגם עלי. סירה קלאסית, אלגנטית, כמה שהפרא הזה יכול להיות אלגנטי..
אף מתובל להפליא, מאוד סירה. פרי שחור, בשלות מעולה ומדויקת, 5% מורבדרה, עץ משולב, ומייד נגלה כי גם האלכוהול משולב היטב.
והנה - הפתעה! היין לא מתוק! לא ריבתי! מאוד רענן ואפילו אלגנטי ביחס לסירה. נפח מצויין, סיום טוב, טאני מעט. יין מצויין, רחוק מהטעם הישראלי האופייני. העץ עדיין נוכח – כדאי לחכות קצת עם השתיה או ללגום אותו עם אוכל. איך אמר לי פעם איש מיקב שפוטייה על יין שלהם? זה כמו קוט רוטי באוסטרליה. גם זה, רק בישראל.
90
 
גשם אדום 2007, 259 שח
70% גרנאש, 15% סירה ו-15% מורבדרה.
צבע בהיר, מאוד גרנשי. גם האף שונה מהיין הקודם, פרחוני מאוד, עם דובדבן אדום ומעט קירש.
הפה חם ובשל, אבל עדיין – לא מתוק מדי, אם כי הוא ליקרי, ויש משהו שאטונפי במתיקות. בשל ורחב מהשנה הקודמת. טאנינים רכים, סיום בינוני, הנפח לא בומבסטי מדי, ולכן לא מעיק ומעייף על החך.
 
89
 

סירה 2007 - קוט רוטי בדרום הגולן
מרלו 2007, 145 שח
86% מרלו, 9% פטיט ורדו, 5% קב"ס.
המרלו אף פעם לא רגש אותי בשאטו גולן, אבל זה אחד הטובים שטעמתי מהיקב.
האף עם הרבה פרי שחור, העץ נוכח על האף, ויש גוון פרחוני מעניין.
היין די רחב ובשל, טאנינים מאוד נוקשים ויבשים, בעיקר בסיום, שהופך כמעט לא נעים. טאנינים כאלה במרלו מגיעים מהגרעינים, ולוקח להם זמן להשתחרר. זה יין טוב, אבל מצריך זמן. המתיקות? קלה ולא מאוד בומבסטית. אולי היין הכי חלש בטעימה, אבל שימו לב, הכל יחסי.
88
 
קברנה סוביניון 2007
85% קבס, 7% קברנה פרנק, 7% סירה, 1% פטיט סירה.
מה
עושה כאן אחוז יתום של פטיט סירה? לא יודע, אבל שיהיה.ממילא
אי אפשר לטעות בקברנה – שזיף בשל, עץ משולב, ירקרקות נעימה מתבלת את הפרי הבשל. דומה ל-05, אם כי פחות מרוכז ממנו.
גוף מלא, עדיין, והפה מתקתק וישראלי מאוד. למזלנו יש חמיצות טובה ומאוזנת, ואף הטאנינים משולבים היטב, רכים ונעימים.
יין לא בומבסטי אבל כאמור מתוק. נקודת הזכות היא בשילוב החבית - העץ ביקב מוחזק עד 7 שנים (אני אוהב!) וזה מורגש יפה ביינות, גם בזה. לא נגריה מעצבנת, אבל זה לא מונע ממנו להיות, נו, קברנה. טוב אך לא מרגש.
89
 
אליעד 2007
בחירה של חלקות מסוימות, לרוב חלקה אחת, לה מוסיפים כמה זנים כדי להפיק את היין הטוב ביותר שיש ליקב להציע בשנה נתונה.
כאן יש 7% פטיט ורדו ו-4% מרלו על שלד מוצק של קברנה סוביניון משובח.
סיפור אחר.
האף יותר קסיסי, היין פחות עשבוני, אך הוא פחות מתוק מהקברנה, יותר טאני, יותר מסתורי ויותר מבטיח. יין מצויין.
91
 
קברנה סוביניון 2003
מתוק.
כן, אבל היו בו עוד דברים.
היין מתוק.
לא ממש, לא מעיק מדי, אל תהיה רשע.
מתוק, מתוק מדי, לא משהו שאפשר לשים ליד אוכל.
אולי ליד סטייק?
טוב, כמה סטייקים אפשר לאכול?
 

סוביניון לבן -
חתולים בחדר מדרגות תל אביבי
לייבסיטי - בניית אתרים