דף הבית >> עולם היין - אוסטריה! >> חדשות ויינות >> יקבים וביקורים בארץ ובעולם >> יין מלוא הקוס - טעימת קוס ד'אסטורנל
 



נובמבר 2007
אלדד לוי, רן שפירא.

פרופיל - Chateau Cos d'Estournel (אלדד לוי)

כבר ראיתי יותר ממישאל אחד, בו נבחר השאטו הזה כאחד משלושת ה"סופר סקונדס", כלומר אחד משלושת השאטואים המוצלחים ביותר בדרגת 2eme GCC. השאטו בולט בבורדו לא רק בזכות היין. הכי נכון הוא להגיע אליו מכיוון שאטו לאפיט המהודר. אחרי העליות והירידות שבדרך מופיע מולך מבנה שאין אפשרות אחרת לתארו אלא כ"הזוי". מבנה סיני באמצע בורדו? פגודות, פסלים של חיות אסיאתיות, הידור מוחצן ואקזוטי שלא ממש ברור להיכן הוא שייך. אבל זה חלק מהקסם של השאטו, אחת האחוזות עם הסיפור המעניין ביותר בכל החבל.
משמעותה של המילה Cos בשפה הגסקונית היא "גבעת החלוקים", אם תרצו תואם לגבעת החלוקים שלנו בצרעה. Louis-Gaspard d'Estournel תרם את שמו ליקב, ואם תרצו תרגום לעברית, ייקרא היקב "טירת גבעת החלוקים של אסטורנל". אותו אדם, דמות אגדית בבורדו של המאה ה-19, נפטר בגיל 91, שנתיים לפני המיון הגדול של 1855. הוא רכש את הקרקעות הראשונות שלו בגיל 29, נתח מגבעת Cos, ומייד עמד על כך כי הטרואר דומה לזה של שאטו לאפיט השכן. אם כך, החליט גאספאר, אייצר יין שלא נופל מהיין של השכן המהולל.
הוא החל במסע רכישות של קרקע, והרחיב את שטח הכרמים מ-120 דונם עד למעל 500, ועד שרכש את הגבעה כולה. העתיד יגלה כי לרכישות הללו היה מחיר יקר במונחים אישיים. הוא נאלץ למכור את רכושו בשנת 1852, שנה טרם מותו, שלוש שנים טרם ההכרה במפעל החיים שלו כאחד מקומץ אחוזות היין המצויינות של בורדו כולה.
כיום, כל דרדק ישראלי שני מסיים צבא ונוסע למזרח. טוב, אחד מראשוני המערביים להישבות בקסם היה גאספאר דאסטורנל, שנסע וחזר להודו ולסין כמה פעמים בחייו. שם הוא יצר שוק נאה ליינותיו, ובמקביל עסק גם בהרבעת סוסים, שחלקם אף הגיע לצרפת. כמו סיפורים רבים אחרים על משקאות שסבבו חצי עולם ושבו הביתה, כך גם הוא גילה כי כמה מבקבוקי השאטו שנסעו להודו וחזרו הביתה - השביחו בצורה חסרת פרופורציה והסבר. הוא החל לשלח חלק מהבקבוקים להודו וחזרה, וסימן את התוויות של הללו באות "R", קיצור של "Returned". ההוצאות על היקב תפחו, והכסף זרם כמים: צמד מגדלים שנבנו בסגנון סיני, דלת כניסה מרשימה שהובאה מזנזיבר, קשתות ופסלים. המוניטין של השאטו הרקיע שחקים, לא רק בזכות איכות היין: המלכה ויקטוריה, הצאר הרוסי, נפוליון השלישי - כולם היו לקוחות נאמנים של היקב. אבל ההוצאות עלו על ההכנסות.
האיש שרכש את הנכס היה, איך לא, בנקאי בריטי בשם Martyns. הוא רכש את קוס דאסטורנל, קוס לאבורי ואת מעונו הפרטי של גאספאר, שהיום מוכר כשאטו פומי. לבעלים החדשים היתה מספיק נדיבות לאפשר למקים היקב לבלות את שנותיו האחרונות במעונו, ומספיק שכל להביא יינן ואיש יין מוכשר בשם Jérôrome Chiapella, אדם שהמשיך לפתח את היקב ולשמר את המוניטין שלו משך כל המאה ה-19. אחד האנקדוטות הידועות לגבי הטיטאניק היא כי היא לא הושקה כמקובל עם בקבוק שמפניה שינופץ על חרטומה הגאה. אנשי שמפן ינודו בראשם ויספרו כי זה מה שגרם לטביעת הספינה. מה שפחות ידוע הוא כי נוסעי המחלקה הראשונה לגמו בעת ארוחת הערב האחרונה שלהם שאטו קוס ד'אסטורנל מבציר 1877.

היקב עבר כמה ידיים מאז אותה טביעה מפורסמת, בלי כל קשר אליה כמובן. הבעלים האחרונים רכשו אותה בשנת 1998 - קבוצת Taillan מהמדוק, מה שנראה כיום כאחת הרכישות המוצלחות ביותר שנעשו בבורדו.

האם קוס דאסטורנל הוא היין ה"נכון" לייצג את סיינט אסטף? קלייב קואטס סבור כי היינות "קשים" מדי, פרקר טוען כי הסינון מעט תוקפני מדי, והציונים של השניים הללו מצביעים כי שאטו מונרוז מעט יותר עקבי ממנו. רן שפירא נטל את המושכות, הרים את הכפפה ויצא לערוך את המבחן האולטימטיבי: מבחן הטעם.

קוס בכוס - טעימת יינות Cos d'Estournel
רן שפירא

"דרך היין" ממשיכה להעניק לקהל לקוחותיה ארועים ייחודיים שמעמידים אותה בשורה הראשונה של גופי המסחר בעולם. כמי שהשתתף בטעימות דומות בחו"ל – אין ל"דרך היין" במה להתבייש.
הפעם הגיע תור ה"מלך" הבלתי מעורער מסיינט אסטף (Saint Estephe) שבבורדו.
היינות מגיעים בארגזי עץ מקוריים ישירות מהיקב, ולאלו שאינם מבינים את משמעות הדבר, הרי שמעבר לקשר הטוב בין היקב לסוחר, יש הבטחה גלומה כי היינות מגיעים במצב הטוב ביותר האפשרי. ברור כי הדבר חשוב במיוחד ביינות ישנים, והדבר מתורגם לשווי בקבוקים שגבוה בלפחות ב- 10% מאילו של אותם יינות בפזורה.
 
סיינט אסטף נחשב כ "גברי" ביותר מבין תתי האזור של בורדו (האפלסיונים), ובעל יכולת התישנות ממוצעת גבוהה מכולם. יכולת התיישנות זו נובעת משני המרכיבים - טרואר ועשייה (שימוש בבלנדים). עקרונית מרכיבי הטרואר אינם שונים מהותית מפואייק או סיינט ג'וליאן, אבל הוא מתגלה במשפיע ביותר, כמו גם ביצוע הבלנד אשר שוב בהכללה מכיל אחוז קברנה סוביניון גבוה יותר, כמו גם של פטיט ורדו.
ומהי אותה "גבריות" טיפוסית לאזור? בדרך כלל ה"גבריות" מתורגמת למקבץ ארומות וטעמים הכולל (מעבר לפירות הבורדולזים ה"רגילים") גם אף של קופסת סיגרים (המזוהה עם המין הגברי),לקריץ, עשן -אין ספק שמאותו סיגר האחוז בידו המסוקסת של בוקר בעל זיפים על פנים צרובות שמש. וחספוס. הרבה מאד חספוס.
 
לאחר רומן רב שנים עם בורדו, אני בעל דעות מוצקות למדי לגבי אזורים ויינות שאני מעדיף. ואם לאמר זאת באלגנטיות – סיינט אסטף אינו לטעמי. לא הסגנון ולא החספוס. וזאת בדיוק הסיבה שהגעתי לטעימה למרות המחיר הגבוה שבטח הרתיע לא מעט אנשים (מעל ל- 600 ₪ גם לאחר זיכוי של 50 ₪ ). הייתי חייב לנסות שוב, ולענות לעצמי על מספר שאלות.
עד כמה קוד ד'אסטורנל מייצג את סיינט אסטף ונאמן לסגנונו ?
האם היקב אכן עקבי בסגנונו לאורך השנים? וכיצד היינות המהוללים מתיישנים ?
כיצד פועל היקב בשנים בעלות מאפיינים מסויימים – מה עושה שנה חמה ליין, מה שנה גשומה, וכו.
וכמובן, השאלה האישית -  האם אצליח סוף סוף להתחבר ליין מתת האזור הזה, מכל שנה.
עבורי ... רוב השאלות נענו.
 
קובי שקד הנחה את הטעימה, ובחר בסדר טעימה שנראה כיאוטי. אבל ה"עסק עבד".
הנה היינות על פי סדר הטעימה:

        

Chateau Cos d'Estournel  2001
 יין מפתיע בקסמו. סגלגל בצבעו, אף מרשים רב שכבתי של פירות שחורים וחמוציות (שילוב נהדר), עם אף של קופסת סיגר קלאסי, עשן, ומעט קקאו. הפה קשוח יחסית ומחוספס ולמרות זאת אלגנטי. גוף בינוני-מלא, חמיצות בינונית. ארוך מאד. 92-93. לחובבי היקב – מתומחר עוד איך שהוא שפוי (אה כן ... נגמר – ויזמינו עוד.)
 
Chateau Cos d'Estournel  1999 
אדום רובי בצבעו. בטעימה עיוורת יסגיר היין מייד מוצאו הבורדולזי.  מעודן יחסית עם מעט קסיס, מעט טחב, קפה קלוי דומיננטי, עשן וגומי. הכול מעט. בפה גוף בינוני (ורזה מידי ליין מבית זה), חמיצות גבוהה וטיפוסית לשנה. כנראה שהגשמים לא פסחו גם על חלקות היקב הזה ודיללו את הפרי. טאני (צריך עוד 2-3 שנים לפני התחלת שתייה). 89.
 
Chateau Cos d'Estournel 1998
 – And now for something completely different . אף עשיר של פירות שחורים בשלים, תבלון קליל, ליקריץ, ועשן (איך לא), סרחוני (סליחה ... מינרלי). לא מאד עוצמתי. חביב. הפה מתחיל מצויין ומסיים מצויין אבל האמצע מעט חלול - כנראה שאי אפשר להתחמק מהשפעת השנה החמה בגדה השמאלית . טאנינים מתוקים. ארוך מאד. חמיצות נמוכה. 87-88. פה מבאס.
היחידי מתוך כל היינות שלא ניתן לראות בו את אותו קו, סגנון, ועשייה האופייניים ליקב. 
 
1997 Chateau Cos d'Estournel  
 לא מעט אהבו. אני ממש לא. שמעתי קריאות " value ", "אלגנטי", "מוכן לשתייה ולא צריך לחכות".
יכול להיות, אבל לא לזה אני מצפה מקוס בכוס. Value קשה למצוא בבורדו, ואם כן - לא בדמות Second Growth. מבחינתי פרט לחווית השתיה, היין הזה אינו מייצג כלום. למה לרצות טעמים ירוקים ביין מסוג זה שאינו מגיע מהגדה הימנית ? אף על פי כן, קו העשייה נשמר עם פירות אדומים (דובדבן?) ירקרקים משהוא, עם קופסת סיגרים. הפה מעט קליל, חומציות דווקא יפה מאד, ואורך בינוני. יין חביב מוכן לשתייה שלא יחזיק מעבר למספר שנים (עד 5 ). 86-87.
 
1996 Chateau Cos d'Estournel  
 אם הייתי צריך לדמיין איך צריך להיות Cos D'estournel – זה מה שהיה מופיע ב- Textbook. ושנת 96 על יתרונותיה וחסרונותיה תפורה ליינות סיינט אסטף ומעצימה אותם.
אף עוצמתי מאד (עוצמתי ממוקד, לא מחניף), ארומות של פירות שחורים ואדומים הדוניסטים, חדים, עם תבלון וסיגרים שנשפכו מהקופסא, סרחוני, עם ליקריץ וקפה קלוי. עשן גם היה. הרבה. יין מואי מ'אצו.
בפה היין הצעיר ביותר בטעימה. Chunky Tannins, שעדיין לא משולבים בפרי בהרמוניה. חמיצות בינונית, ואורך כאורך האשמות נגד הירשזון. רק בלי הקלון.
ביין הזה מקבלים את הבוקר ממש לאחר יום רכיבה ארוך, עם האבק, הזיפים והסירחון. אני לא טיפוס של מערבון, אבל יש הרבה שיאהבו.93. מחפשים יין להולדת הנכד – זה היין. 
 
1995 Chateau Cos d'Estournel  
 גילוי נאות. אני מודה שרכשתי אחד. אני יכול לאמר שהיה רק אחד למכירה - מה שקרוב מאד לאמת, אבל לא כל האמת. האמת היא שהיינות עולים המון, ואהבתי את היין מספיק כדי שאקנה בקבוק יחיד אבל לא יותר. עדיין הרגשות שלי אמביוולנטיים בקשר לרכישה – בכל זאת, קשה להשתחרר משנים של דעה כי יינות מסיינט אסטף לא לטעמי. וזה – Mostly true.   
האף הוא שמכר לי את היין. הצבע דיי אדום שחור אטום. אבל האף הזה - היין היה "מרגואי" גברי בסגנונו. שילוב מעניין של פירות שחורים ממוקדים ועוצמתיים עם פירות כחולים (?) – Blueberries. ואני "חולה" על האף הזה. העניין הוא שאני יודע שהפירות האלו נעלמים דיי מהר. ומעבר לאלו יש את ה- trademark הרגיל של קופסת סיגרים, ליקריץ ועשן. סרחוני מינרלי. ברקע מעט פירות יבשים (תאנים).
בפה היין עם גוף מלא, עשיר ומאד תואם את האף (ואת זה אני דווקא אישית פחות אוהב – ומרגישים את הסיגרים). טאני, אך ניתן לשתייה. עוד 5-8 שנים יהיה מושלם לשתייה. 94.
 

 

1982 Chateau Cos d'Estournel  
 צבע רובי עמוק עם סימני גיל. האף נתן "עולם ישן קלאסי" עם רצפת יער רטובה, רמזים לפירות הבשלים שהיו פעם ביין, פירות יבשים, וקפה. הפה היה ללא ספק ברמה הגבוהה ביותר, עם איזון מרשים, פשוט טעים באופן פנומנלי, ארוך וחמיצות בינונית. גברי אבל בלי כל מופע האוכפים הלוהטים של הצעירים. גוף בינוני פלוס. אין לו בעייה להחזיק למי שמתעקש עוד 5-10 שנים. 93+.
 
Chateau Cos d'Estournel 1986
 לא הצלחתי להבין את היין. לכאורה שנה מקבילה ל- 96 (ועל הנייר ל 2006), כך שמבנה היין היה אמור להיות מרשים, עם חיספוס וטאנינים מורגשים. הגיל הורגש בצבע, ולקח ליין זמן להפתח והוא היה מאד סיינט אסטפי (באף). האף הפגין בשלות רבה, עשן וחמיצות די גבוהה בפה. אבל איפה האיזון, והטאנינים שיחזיקו את העסק. היין ירד יחסית מהר. בסך הכל יין טוב, לשתייה קרובה (5 שנים). 91-92.
Chateau Cos d'Estournel  1990 
בתום הטעימה היה ברור ברוב מוחץ כי ה- 90 הוא היין הטוב ביותר. האף באותו קו של קודמיו, רק היה משהוא יותר סקסי באופן שהיין התפתח. הפרי השחור היה מאד בשל, ומעבר לסיגר/קסיס/עשן, היו גם פלפלים ירוקים ותבלון "גרילי" במקצת. אבל דווקא הפה גנב את ההצגה מהאף. עם טעם עסיסי ומשכר ולא מאלכוהול אלא מקסם. סיומת ארוכה, וחמיצות בינונית. 95+
 
Chateau Cos d'Estournel  2000
זה לא היין, זה אני. לא יכול להיות שזה היין בשנת ה- 2000 המהוללת. יש את כל המרכיבים כדי שהיין יהיה טוב, אבל זה לא התחבר ואני לא חושב שזה עניין של זמן. הפרי השחור הדחוס ישנו (יותר מידי בשל, ויותר מידי דחוס), הסיגרים והעשן +ליקריץ+קפה ישנם (נשבע לכם שיש שם מישהוא שכל שנה זורק לחביות סיגרים בוערים). יין מצומצם. בפה קשה להזיז אותו. הוא מאד מרוכז ומפולפל. החמיצות שם. המורכבות והאלגנטיות או ניואנסים שהיו ביינות משנים אחרות - לא. אני לא מצליח להבין אם כך היין או שאיני יודע להעריכו נכונה. כרגע הוא יין של 90-91.
 
מסקנות – הסגנון והעשייה מאד ייחודיים ועקביים (פרט לשנת 98) לאורך הבצירים השונים. ויש רשימה ארוכה מאד של מוסדות יין מכובדים ביותר שהייתי מאחל להם אחידות מרשימה כזו בסגנון היין.
מבחינתי אכן קוס דאסטורנל קרוב יותר לסיינט אסטף מאשר לפויאק אך בהחלט הנו סמן שמאלי וחריג. ובאופן אישי אמשיך לדבוק בהרגלי להדיר רגלי מהיקב הזה, אלא בשנים בהם היין מקבל עידון בסגנון אפלסיון אחר כמו זה של 95 או 90. ואז נשאלת השאלה … מכיוון שהיין עבורי מזכיר בטעמו אפלסיון אחר, מדוע לקנות אותו ? הלא אפשר פשוט לקנות יין מהאפלסיון ה"אחר" שאני כן מתחבר אליו.
ואני עונה לעצמי – "בדיוק".
וכמו תמיד זה המסע שמספק את העונג, לא המסקנה.
 
לגבי השאלה האם היינות "מחזיקים". יש בצירים שכן ויש שלא. הפוטנציאל קיים. לפני שנתיים בדיוק היה לי הכבוד לטעום את היין משנת 1955 (שנחשבת לא גדולה, אלא סבירה). – ראו תמונה. היין לא היה מדהים. רחוק מכך. אבל הוא היה חי, והיין עם שרידי פירות יבשים הצליחו לשרוד בכוס 10 דקות תמימות לפני שהעסק נפח נשמתו. כמה יקבים יכולים להתגאות בשרידות כזו ? 

לייבסיטי - בניית אתרים