דף הבית >> עולם היין - אוסטריה! >> ארכיון >> עבודת השטן
 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוגוסט 2007

אני לא יודע את מי להאשים, בחיי. זה החברים, זו האשה, אולי האשם נופל לפתחו של אלן טלמור והנקניקיות שלו. בשישי האחרון החלטנו לארגן  ארוחת ערב ספונטנית עם "חוג הגן". חיי החברה שלנו הפכו שוקקים לקראת אמצע העשור החמישי. הילדות עולות לכתה א', מטפחות חברויות אמיצות, ואנחנו נשאבים פנימה, לא בלי הנאה. כמה חברים נעימים במיוחד התקבצו לארוחת גריל לא כבדה, וההתלבטות העיקרית היתה, כרגיל, בנושא הנוזלים. עם עכברי היין הרגילים ההתלבטות היא איזה יין לפתוח - אדום, לבן, בורדו, בורגון. פה, היין הפך להיות אופציה. עוד אופציה, אחת מיני רבות.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, בשכונה ה"צפונית" משהו שלנו לא ממש צורכים אלכוהול. למעשה, ביום ההולדת של הבנות נשארנו עם ה-מ-ו-ן בקבוקים מיותמים, ולא תגידו שהפצצנו את האנשים בקברנה סוביניון על הדשא, בשמש של אחר הצהריים. לא פינו נואר מתנשא, לא רוזה אופנתי, אפילו לא הגשנו סוביניון לבן ארומטי ומרענן. הלכנו הכי "פרנדלי" שיש. הלכנו על קביקיולי אמבילה, יין מבעבע חצי יבש מלא חן וקסם, הלכנו על הכתום הזרחני של הבליני הסקסי, והגשנו ג'ין הנדריק'ס עם המון טוניק ומלפפונים זעירים. (במקרה או שלא, הכל מחברת הכרם. אולי הם יודעים משהו על מה שהולך בקיץ...)

נאדה. הג'ין טוניק עוד נגמר איכשהו, אבל נוכח מבטים די מזועזעים של צדיקי השכונה. היין? היין נשאר לשבת הבאה ולזו שאחריה - כייף, תודה. אבל הצריכה הנמוכה לגולגולת, ועוד בשכונה שהיא מעוז היאפיות ההרצליינית, פלוס מינוס - הכתה אותי בשוק. בואו נגיד שבניכוי המשפחה, חבר נאמן שדפק איתי כמה כוסות ג'ין, והאשה המסורה שסייעה בכל כוחה - בניכוי כל אלא עמדה הצריכה הממוצעת על כוס אחת. כוס אחת חלקי 50 איש. לא משהו שיש להתפאר בו, ואולי בכל זאת צודק מי שמשווה בגיחוך את מחזור מכירות היין במדינת ישראל למחזור היוגורט הלבן. (יתרון קל ליוגורט, למי שתוהה, ולא, עדיין לא ראיתי פאנל לטעימת דנונה).

אז החלטנו על גריל קייצי. קצת דגים מלוחים למנה ראשונה, חציל על האש, ואחר כך נעבור לעניין: המנה העיקרית היתה כרוב כבוש. אחד החברים, שהגנטיקה הרומנית גברה אצלו על ה"פיין" הבינלאומי, שלח ידו במיני נסיונות. יצא כרוב, קצת חריף הוא אמר, אז מה נגיש ליד? באמת מה?
נקניקיות, חשבתי. ואם נקניקיות, שווה לנסות פעם את המבחר של אלן טלמור, עליו שמענו לא פעם. הלכנו על שלושה סוגים - צ'וריסו, טולוז עם (מעט מדי) גבינה, ונקניקייה אירית. סך הכל - היה לא רע, אבל לא שום דבר שקבב מצוין לא יודע לתת. אבל השאלה הגדולה נשארה פתוחה. מה שותים ליד כרוב, נקניקיות, לחות של 80 אחוז ועשרים ומשהו מעלות.

שתינו בירה. שתינו שתי בירות, בעצם. הקוברה המהוללת, שמכונה השמפניה של הבירות, התגלתה כמשקה חביב אבל לא יותר. קצת מתקתק, קצת בועות, קצת גוף. לא רע, לא דלוח, חלילה, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה.
התגלית של הערב היו 750 סמ"ק של עונג בלגי. משקה שלא ידעתי עליו כמעט דבר, פרט לעצם קיומו. "לך על זה", אמר לי קופר, שעד היום עוד לא הצליח לו לפספס בבירה. הלכתי על בקבוק, אחד, מקורר היטב. שלושת רבעי הליטר של עונג צרוף, DUVEL, בירת אייל בלגית, 8.5% של אלכוהול מהכיפיים שיש לעולם הבירה להציע. משקה חלק ונעים, עם ראש קצף כמעט לעיס. פירותיות מקסימה, ומתיקות - שמגיעה מתסיסה נוספת בבקבוק, ממש כמו הקוברה. למרות האלכוהול הגבוה, הבירה "יורדת" נפלא, הרבה בזכות הבועות העדינות. משקה אלגנטי, מאוזן בטעמי המרירות שלו, מרווה בצורה בלתי רגילה, וסיום ארוך להפליא.
כלומר קצר. הבירה נגמרה תוך דקה והשאירה טעם חזק של "עוד". אני שוקל לנצל את סוף הקיץ ולרכוש תריסר בקבוקים של 750. מה עוצר אותי? הפחד. הפחד שזו תחילתו של מדרון חלקלק שאחריו אי אפשר יהיה לחזור ולהביט אחור לעבר נוזלים שעשויים מענבים, לפחות משך שלושה חודשים בשנה.

 פינת הפדנט: 33 ש"ח ל-750 סמ"ק, 14 לרבע ליטר.
duvel = שד, devil, בטח בפלמית או משהו כזה.

לייבסיטי - בניית אתרים