יולי 2012
רגע לפני שהאתר יוצא לפגרת הקיץ, ממש כמו כנסת ישראל (רק אצלנו זה קצר יותר ואף אחד לא משלם לנו 40K), צריך לסכם שלושה ארועים מהחודש הקודם. פני הדור כפני הכלב, ופני הענף כפני עיתונות היין - בדיכאון עמוק. אבל יש גם ארועים נעימים, וכשהם של אנשים שאני אוהב ומעריך אישית, זו סיבה לחגיגה.
שלושה בכתבה אחת - זה בכלל יום ענק.

נתחיל דווקא עם יקב טפרברג. למה דווקא? כי כשמגיעים לסביבה, תמיד יש משהו יותר סקסי לעשות. לקפוץ לדרינק על המרפסת של מוני, להיכנס לקשקש עם פיק, לעלות עוד כמה מטרים לחוצלארץ של קסטל...... חוות המיכלים של טפרברג לא עושה חשק להיכנס.
כולה עוד יקב גדול, ומה כבר יש שם מעניין.
טוב, Big Mistake.
דווקא ביקבים מליגת "חמשת הגדולים" תמיד יש התרחשות. לפעמים יש למישהו משהו מעניין להגיד, ותמיד תהיה איזו חבית מקורית או בלנד חדשני. היינות כמעט תמיד יהיו מדוייקים ונעימים, והפגמים יהיו מחוץ לתחום. וזו כבר סיבה טובה להגיע. בטפרברג, הפעם, היו גם כמה יינות מהטופ המקומי, ואני לא מגזים באף מילה.
אבל רגע לפני, שווה להקשיב למה שיש לשיקי ראוכברגר להגיד על מה שקורה כרגע בענף היין המקומי.
"מה שהיה בשנתיים-שלוש האחרונות לא יהיה בשנתיים-שלוש הקרובות. ברור לנו שהתקופה בה כל מה שבוקבק נמכר - חלפה. שלוש השנים הקרובות יביאו עוד 5000 דונם מניבים – כל שנה! – והלחץ על החלק התחתון של יינות האיכות (סדרות כמו סלקטד, ישראלי, קלאסיק) מאוד גדול. המחירים כבר ירדו בכשליש מה שמוריד את כולנו לשולי רווח מסוכנים. הפופיק רועד לכולם, אבל אין ברירה. חייבים להמשיך לייצר".
 
טרה סוביניון לבן 2011, 50 ש"ח
כרם מהרי השומרון, בנחל שילה. "אמבטיה" שצוברת אוויר קר, ועוזרת לשמור על הרעננות והנקיון של היין.
אף נעים, מינרלי, פרי מורגש, רענן. בפה היין מרגיש מעט מתקתק, עם חמיצות מודגשת ולא תמיד אינטגרלית עם הפרי. ביטוי זני נחמד.

טרה גוורצטרמינר 2011, 60 שח
הפרי מגיע מכרם אחד – שנמצא מזרחה וגבוה מהס.ל, 800 מטר בשומרון לעומת 600 פלוס מהקודם.
הפוך מהרבה גוורץ מקומי – כלומר ורדים וליצ'י במקום ליצ'י ומי ורדים. הפה מתקתק, חצי יבש בהתוויה שלו. מלון ואננס על החך. 12.5%, 14 גרם לליטר, שיושבים יפה למי שאוהב את הז'אנר. אני - לא.

טרה מלבק 2009, 65 שח.
הפרי מגיע מכרם בהרי יהודה.

אף מאוד עסיסי – הפרי הבשל מכה באף, אבל הוא לא מרגיש מעיק או ריבתי. העץ מרגיש איכותי, מתבל היטב את המיץ. מעט בשרניות, משהו בין הרכות של המרלו והעוצמות של הקברנה. פחות זמן חבית משאר האדומים בסדרה.
חמיצות גבוהה מרעננת את עושר הפרי, סיום ארוך, מעט "חם". 13.5%. במילה אחת? מעניין.

"כמו כל יינות הסדרה בינתיים, גם יין זה מגיע מכרם יחידני. זו לא מדיניות מוצהרת אבל כרגע זה המצב בפועל". 
ומה לגבי השומרון? אידיאולוגיה? "לא. פשוט זיהינו שם נטיעות וטרוארים באיכות גבוהה עם פרי שמתאים לאופי שאנחנו מחפשים - אלגנטיות. אנחנו לא מחפשים שם פרי כהצהרה, אבל גם לא נמנעים מלקחת אם משהו מוצא חן בעינינו. אגב, אחד היתרונות האדירים של השומרון הוא הניקיון היחסי מווירוסים, נושא קריטי בארץ".

טפרברג מריטאז' רזרב 2010, 55 ש"ח
13%. קב"ס, מרלו, קב פרנק ופטיט ורדו. אף מעניין, פירותי אבל לא מעיק, רחב אבל לא בומבסטי. עץ משולב יפה (8 חודשים בחבית), מעט טאנינים בסיום, אבל בסך הכל איזון טוב בינם לפרי. חמיצות נוכחת ובשלות מדויקת. חמיצות? "אין משאית אחת שמגיעה ליקב שלא צריך לתקן בה את החמיצות", מודים שיקי ואוליבייה. יין מעולה למחירו.

מרלו רזרב 2008, 110 ש"ח
13.6%. סך הכל יין מוצלח ובהחלט בקונטקסט של מרלו ישראלי.

קבס רזרב 2008, 110 ש"ח
אף מאוד קברנאי, שזיף ומעט ירקרקות נעימה, חמיצות טובה, מבנה טוב, טאנינים רכים, צעיר ובעל פוטנציאל מצויין.


ועכשיו - נעבור להפתעות, הכייף בלהגיע ליקב גדול כאמור. והיו כמה כאלה.

קברנה פרנק רזרב, 2010, 150 ש"ח

עדיין ללא תווית, והמחיר - לא נקבע לגמרי. שנה ראשונה בשוק הפרי מגיע מחלקה מאוד קטנה בשומרון, 650 מטר גובהה. 
צבע כהה עמוק ומרשים. אף – מאוד בשל, ריבתי, עם ירקרקות נעימה ומדוייקת. עץ איכותי ברקע. על החך היין מקסים בחוסר הנסיון להרשים ובאלגנטיות שלו. נפח מעולה בלי כובד. קב' פרנק נפלא.

TRB, שם זמני, 2009.
יין חדש בסדרת הרזרב שישווק רק במגנום ובדאבל. הדאבלים יוקדשו לפעילות עם עמותת גדולים מהחיים. בלנד של קברנה (60%), שירז (30) ופטיט ורדו. 
אף מאופק ומדויק מאוד – בשרני, פרי טוב ושוב - אלגנטי. 
טאנינים רכים, עגול וארוך, עם מורכבות ועניין. דגל דגל.


ללא שם 2009
בלנד קטן (בכמות) בבקבוק גדול (וכבד!), סה"כ 3 חביות קברנה, 2 מרלו ואחת פטיט ורדו. אף – מרוכז, גם החך הוא כזה, מאוד Big Scale אבל לא ריבתי או כבד או מעיק.
מאוד מעניין – הייתי אומר שזה סוג של Trophy Wine שנועד לקבל "נקודות רוגוב" ולהימכר בהרבה כסף, אבל רוגוב איננו. מה נשאר? סגנון שאנחנו פחות אוהבים אבל הציבור מאוד יאהב ואפילו יעריץ. כמה כסף? הרבה.

 











טפרברג מריטאז' - בלנד איכותי במחיר פנטסטי.
ביקור חברתי בעמק האלה.
טוב, לא ממש קל שם בעמק, אבל היי - אל תבינו ממני שבהכרח קשה מדי.
למה לא קל? שניים מתוך שלושת האנשים המובילים ביקב עזבו בשנה האחרונה, והשלישי, אודי קפלן, קודם לתפקיד מנכ"ל היקב. יש סמנכ"ל שיווק ומכירות חדש - אילן בצלאל, שבעברו שורה של תפקידים ועיסוקים בתחום המזון וההסעדה, ואחרונה חביבה - לין גולד, ייננית חדשה ש-2011 היה הבציר הראשון שלה, בסוג של חפיפה עם דורון רב-הון, היינן שפרש.
את רוב המבקרים לוקחים לכרם אדרת הסמוך ליקב. אנחנו הוזנקנו לשני רכבי "חצי שטח" ונכנסנו לכרם נס הרים - אחד הכרמים המרשימים ביותר שיצא לי לראות אי פעם בישראל ובכלל. נוף פסטורלי, נטיעות ברוחב שלעיתים אינו עולה על 3 שורות, והעיקר - אפשרות להרגיש את חייו של ענב בכרם בגובה של כ-700 מטר מעל פני הים התיכון.
כלומר, היה יום חם, חם מאוד. הגענו לעץ רחב צמרת, כמעט לכל יינן יש בכרם הפרטי שלו איזה עץ סודי כזה שתחתיו הוא יכול לנמנם שעה-שעתיים ולספר כמה קשה הוא עבד בשטח (או שאולי זו פנטסיה שלי... לא חשוב).  תחתיו חיכה לנו שולחן צנוע - ושם יכולנו להרגיש את משב הרוח ולהבין שגם אם חם, כורמות מדוייקת יכולה לעשות את ההבדל, ולשמור על הענבים רעננים (טוב, זה לא אוסטריה או שמפן, אבל זה לא יותר חם אצלנו מאשר בעמק הרון, בטוח).
אבל לא רק רוח היתה שם. נפלנו בול על היומולדת של אביגיל, ופתחנו את הביקור בצמד מבעבעי וינטייג' על בסיס שרדונה. "קיבלתי את זה ירושה מדורון, ונשאר לי רק להמשיך את הדרך ולהשתדל לא לקלקל את מה שיש", אומרת לין. בכלל, השנתיים הקרובות תהיינה בסימן "קיבלתי מדורון", זה מאוד טבעי והגיוני ביקב, בכל יקב, אבל רמז למעשי ידיה קיבלנו רגע אחרי עם הסוביניון הלבן 2011, עליו היא כבר חתומה לגמרי (יין טוב, אולי קצת פחות "מעניין" מה-2010 המצויין, אבל בהחלט בסטנדרט של השושלת של היקב).
ואיך המבעבעים?
מצויינים.
הם מאוד לא שמפניה - כלומר יש להם הרבה יותר גוף ונפח, אבל זה ממש בסדר. הם עדיין "על השמרים", אולי יקבלו מעט דוסאז' (כדאי!), מה שיקרב אותם לסגנון של רמה"ג, פחות לזה של פלטר שמבקבק ללא סוכר. בקיצור, יש למה לחכות.
עוד טעמנו - פינו נואר 2010, ושתינו אותו 100 מטר מהחלקה בה הוא נבצר. "בואו לראות את החלקה!", ניסו להלהיב אותנו המארחים. ביררנו בנימוס מתי יוצאת ההסעה.

אין הסעה. ביקשנו עוד מים.
הפינו, "אולי בוקבק בגלל החפיפות טיפה מאוחר מדי", מודה לין, אבל הוא יופי של יין. קצת יותר מדי עץ, נכון, אבל שום דבר שיקלקל את התענוג. נשיק אותו בהזדמנות, אומרים ביקב, כי זו ממש סיבה למסיבה, וקל מאוד למכור את היין ברגע.
יש גם מגנומים. שריינו גם אחד ולא תתחרטו.
ומי שיוזמן לסייסטה תחת העץ - שלא יהסס. עזבו אתכם ממרכזי מבקרים. זה הדבר האמיתי. 


 

יש לי יומולדת,
אז למה העירו אותי בשעה הזו???
אחרון חביב - יעקב אוריה ויינות יקב "מדבר", או להפך, יינות יקב MIDBAR ויעקב אוריה. בסוף נחליט.
יקב MIDBAR נובע מתוך יעקב אוריה, ללא ספק אחד מסיפורי הייננות המעניינים ביותר בישראל. בואו נעזוב לרגע את ההתפעלות התל אביבית מבן אדם שחובש כיפה שלקוחה מהז'אנר של נער גבעות, אבל מוכן לאכול איתך במסעדת יפו תל אביב (אמנם ללא בשר), ולשתות ראש בראש בקבוק של ז'ימונה או מארגיין. כמו הדור הצעיר של הייננים, גם אוריה הוא מהז'אנר שהסתובב הרבה בעולם, למד המון, התנסה וחקר, עד שהגיע אל הפינה שלו והתחיל לנסות לייצר חלומות ארוזים בבקבוקי שלושת רבעי ליטר. אבל בעוד הלווינסונים, הלהטים והפיקים הסתובבו בעולם הגשמי, בבורדו, באוסטרליה ובבורגון, אוריה הסתובב במחוזות אחרים, פחות ארציים ויותר רוחניים.
התוצאה, במובנים רבים, זהה. הדור החדש מורכב מאנשים עם מטענים ואופקים רחבים של ידע, נסיון, ובעיקר של סקרנות ויכולת לנסות, להצליח, לטעות, לתקן, ולהמשיך קדימה בלי לבזבז זמן מיותר על "אוי למה יצא ככה". חלק למדו את זה באוסטרליה ובנאפה, חלק למדו את זה באוהלה של קבלה.
התוצאה, בעיקרון, זהה.

יעקב ניסה להקים יקב של נגוסיאנט, כלומר לקנות "יין בתהליך" או ענבים ולייצר מהם מוצר סופי. זה לא עבד בישראל, כי אין פה מי שימכור לך מיץ איכותי באמת ובאופן עקבי. אז הוא ניסה משהו אחר. הצליח יותר, אולי פחות, ועבר להתמקד ביינות לבנים - "זה מה שנכון בישראל", הוא טוען. אני מסכים. בין לבין הוא ירד לערד ופתח יקב חמוד וצנוע ברובע האמנים של העיר. היין התחיל לתפוס מוניטין, ואחרי גימגומי הפתיחה אפילו כיוון שיווקי-מיתוגי נראה לפתע כמשהו בר השגה.
ואז נגמר הכסף.
"אני לא יודע מה יקרה", אמר לי יעקב לפני כשנה. לפני כשלושה חודשים ירדתי לערד לטעום את היקב החדש. עכשיו, ביום האחרון של כיתה ה' של הנוער, טעמתי שוב בתל אביב. חלק ממה שראיתי אהבתי. חלק קצת פחות.

קודם כל - המיתוג. אהבתי את השם אסיף. מאוד מאוד אהבתי. הוא מגלם בתוכו את כל מה שיפה בעבודת יינן. אבל אסיף מת. יקב MIDBAR משתמש בתשתיות של אסיף, ויעקב אוריה, שרק לפני שנה הסביר כל כך יפה את הקו של היקב שלו, נשכר על ידי יקב MIDBAR להסביר ולייצג את הקו החדש. קצת מבלבל, מה גם שחלק מהיינות עברו שינוי שם וכעת משווקים תחת המעטפת של MIDBAR. אבל עם זה נלמד לחיות, בטח עוד חמש שנים.
אני לא בטוח שנלמד לחיות עם המעטפת המיתוגית של היקב. בטח כשזה בא מאדם כל כך ישראלי ומקומי כמו אוריה. התווית כולה אנגלית, בלי שום זיהוי למדבר, סליחה - MIDBAR, בלי שום מאפיין אזורי עליו מנסה היקב לבנות את תהילתו. MIDBAR? וואט דה פאק? זה יין או זה פיק אפ באר?
חבר שלי העיר ליינן ג'ינג'י שכולנו מכירים על התוויות של היקב החדש שלו. "תשמע, אחלה יין, אבל למה התווית כל כך מכוערת?" הג'ינג'י לא התבלבל. "שמע, אני לא מכיר אותך, אבל גם הפרצוף שלך מכוער לאללה". סיפור אמיתי. יכול להיות שיעקב, אדם מעודן בהרבה ויצירתי לא פחות, היה מת להגיד משהו דומה על דעתי בעניין המיתוג. זכותו. רק חבל שיצאה לו תווית כל כך חסרת זיהוי ואישיות, בה המוטיב המרכזי, שתי הגבעות הגראפיות, מזכיר יותר שניים-שלושה-שלושים יקבים, מהארץ ובעולם.
מילא.
העיקר היין.
והיין טוב, ובעיקר מקורי. אם תשאלו אותי, חסר ליקב איזה יין צעיר, ממזרי וקופצני, שיימכר בכוסות קיץ במחירי הכרות נגישים יחסית. זה בטח יגיע.

סמיון-סוביניון 2010
110 ש"ח.
70% סמיון. אלכוהול נמוך. האף מתפתח לאט לאט בכוס. 20% תסס בעץ.
אף עשיר ורחב, שמשלב יפה בין הזנים: העשבוניות של הסוביניון עם הפרי הלבן העשיר של הסמיון.
הפה מציג רעננות לצד חוט שדרה מוצק ורחב. הוא נפתח מאז טעמתי אותו לפני כחצי שנה, יין לא כבד עם יכולת התיישנות מעניינת. מקורי וטוב. 
 
שרדונה 2010
85 ש"ח.
הענבים מגיעים כולם מהנגב. "המדבר מאפשר ליין לבן להבשיל כראוי מבלי לאבד את החומצה", אומר אוריה. מי שיבקר בנטיעות המרשימות בהיקפן ובסגנונן שנמצאות לצד מצפה רמון, יבין שיש לא מעט אנשים שמשוכנעים בעניין הזה.
בסך הכל היין מציג שילוב מעניין בין נפח טוב לקלות נוצתית ומהנה על החך. אופי זני טוב. חומצה טובה, מעט צורב בסיום, אולי בגלל 14% כוהל. כמצוות האופנה העץ נשאר מחוץ למשחק, עכשיו יגיע תור המבקרים לקרוא לחזרתו לעניינים, אבל בעדינות.
 
לבן 44, 2010
110 ש"ח
לא הבנתי בדיוק מה ה-44 מסמן, אני לא בטוח גם עכשיו, אבל אולי זה משהו בגימטריה? בדקתי. 44 זה אחלה, זה גם אוחז בידו, וזה גם זובי אובי. או אולי זה מד, שתי האותיות הראשונות בשם היקב (אבל בעברית, אז לא בטוח). בסוף זה יסתדר.
זה היין החצי יבש ראשון של אוריה, ואם הוא היה נשאר באסיף הוא היה כנראה משוייך לתווית ה"אוונגרד", ששנה שעברה היה יין יבש. חמישה זנים שיוצרים שילוב מעניין: האף הגוורצי ברקע עם ריחות ורדים, הויונייה מעניק גוף ועומק, פה ושם מבצבץ משהו הדרי. בלנד מוצלח, ומה שמעניין בו זו התוצאה ולא הנסיון לפענח אילו זנים תרמו מה. כך, יוצא פה יין לא כבד ונעים, אם כי מעט יקר לסגנון.

שנין בלאן 2010,
ללא מחיר ולא למכירה.
אחד מהזנים שהיו פה עוד לפני שהתחילה ההיסטוריה המודרנית, והוציאו דיבת הארץ רעה. היום הם זוכים לסוג של קאמבק, שעל פי רוב מצליח לרגש. גם זה של אוריה מצליח לעשות את זה.
זן ורסטילי, אומר יעקב. האף נעים ומאופק למדי. חמיצות טובה בחזית, פרי מאופק ומהודק משהו עם מינרליות שמופיעה ברקע, בניגוד ליין של דוניה בו היא כמעט ולא מורגשת, או לפצצת אבק השריפה של סדן הגלילי. גוף קל בינוני, סיום ארוך, מופע על הצד הקל של הזן, ללא עץ, עם אופי, ייחוד ודיוק. 
 
אורנג׳ 44,  2010
125 ש"ח.
"יינות כתומים" הוא זאנר שקיים בעולם ומוצג לראשונה בישראל - השרייה על הקליפות למיצוי וריכוז טעמים. הענבים לבנים, הטיפול והגישה הם כמו ביין אדום. עדינות? לא כאן, ובכוונת מכוון. רק על התעוזה מגיע לאוריה פרס, גם אם התוצאה רחוקה מלהיות כוס היין של רובנו.
האף מחומצן קלות. הפה רחב ועשיר עם טעמים מרוכזים של פרי. 10 חודשים בחבית בת שנה. מורכב ובעל אופי מקורי וחסר חיקוי בישראל. את הבקבוק הקודם שהיה לי לגמתי משך 4 ימים רצופים, עד שנגמר. הוא השתנה, התפתח, לפעמים היה ידידותי, לפעמים נשכני ובוטה, לרגע לא משעמם. את הבקבוק השני שתיתי עם מארח בסיציליה. הוא אהב אותו מאוד. זה מה שנקרא "יין מדיטציה", יין לשעות ולימים, אם יש לכם סבלנות. לא בהכרח "גדול", אבל בהחלט מקורי ושונה.

הסוד הכי גדול של עמק האלה.
 
לייבסיטי - בניית אתרים