דף הבית >> נשיקה צרפתית
 

     



                   

אוקטובר 2007
מאת רן שפירא
 
מאז ויולט הייתי במספר ארועים וטעימות המצדיקים כתיבה ושיתוף, אך בחרתי דווקא לכתוב על אירוע ביתי מצומצם, אשר אהבת היין במרכזו. לא רק בגלל האוכל המצויין שנתן ליינות להתבטא ולא ניסה להעפיל עליהם, גם לא בגלל ההשקעה בגבינות איכות מיובאות, או הקינוח המקורי והפנומנלי בטעימותו, ואפילו לא בגלל האנשים הנהדרים שגישתם ליין היתה חריגה ובהחלט שווה דיון, אלא בגלל הריגוש והאחידות באיכות הגבוהה של כל היינות שנשתו.
כל היינות ללא יוצא מן הכלל היו יינות סופר איכותיים מהרמה כמעט הכי גבוהה שיש. הם מתגמלים אותך, מענגים אותך ומרגשים אותך וזאת ללא גלישה ליינות העל מהשורה הראשונה בעלי תג המחיר הפסיכי.
ואפילו למדתי דבר או שניים על יינות ועל עצמי.
 
טרום המפגש, כל ניסיון להצעת יין (איכותי ככל שיהיה) שאינו צרפתי נתקבל בבוז עמוק, ודחייה מיידית. נו חשבתי, זה בטח עניין של בחירת theme ספציפי לארוע , ושיתפתי פעולה. מאוחר יותר התגלה לי שזו דרך חיים.
אחד המשתתפים סיכם את גישתו בנושא יין ואזורי היין בכלל – "באדומים יש את בורדו, ובלבנים יש את בורגון – מה צריך יותר מזה ? אין סיבה לחפש במקום אחר". זה נאמר מתוך אמונה שלמה, ללא שמץ של יהירות, אלא מעין אמת אישית של אדם שטעם, וניסה, והגיע למנוחה ולנחלה עם מסקנה זו. הוא מאושר מכך. מי אני שאשבור לו את הגישה.
אבל אני זה אני, והקשתי – "מה עם איזה ברולו נפלא, או בוא נאמר שחשקה נפשך בטלה עסיסי, עם או בלי עשבי תיבול ... לא תצמיד לו איזה הרמיטאז' עסיסי?". התשובה ניתנה בנונשלאנטיות – "הטלה ילך מצויין עם היין שאנחנו שותים היום (הכוונה לפישון ללנד), או פומרול מתאים". לא נכנעתי וניסיתי מספר דוגמאות נוספות והתשובות שניתנו היו כאלה שבהחלט מסוגלות להמיר דתו של אדם. שתקתי.
בורדו אדום, ובורגון לבן. אמת פנימית ודרך חיים.
 

 

להלן היינות שנשתו (לא נטעמו), לא בסדר הגשתם.
 
2002 Etienne Sauzet, Puligny Montrachet, Champs-Canet 
ניסיון רב עם היצרן המכובד הזה אין לי, אבל שמו של הכפר וחלקותיו שגורות בפיהם של כל חובב בורגון לבן. החלקה הזו טיפה פחות נחשבת מהאחרות, לא בגלל קרבתה למרסו אלא בגלל ריחוקה היחסי מחלקת ה"לה מונרשה" המהוללת.
כך שעל הנייר אמור היין להיות יחסית "קל" יותר בין חלקות Cru 1er האחרות.
שנת 2002 באמת לא צריכה קידום מכירות.
היין נפתח כשעה לפני המזיגה, ורק לאחר 20 דקות בכוס נתן מה שיש לו לתת.
ליין צבע צהוב עמוק. האף ארומטי להפליא, ומשלב אסופה מרהיבה של מינרלים, אף חד ותוסס, עם פרחוניות ונגיעת פטריות. קשת ניחוחות פשוט נהדר. זה כל כך משעשע לראות אנשים מכובדים ורציניים המקרבים את היין לאף וחיוך אווילי נמרח על פניהם. בפה המצב פחות מזהיר (בגלל האף שיצר ציפיות בשמיים). הגוף הבינוני מינוס אינו תומך בעושר ובעומק המופגנים באף (החלקה ...), ועל אף החמיצות המרשימה והאלגנטיות פשוט רוצים יותר. יופי של יין. 92.
 
2001 De Montille, Puligny Montrachet, Le Cailleret
בוא נתחיל מהסוף – כזה אני רוצה. כשאני חושב על בורגון לבן, יין כזה אני מדמיין. היצרן והחלקה הזו מספקים את הסחורה. יין הדוניסטי, מפוקס וחד, שקשת הארומות שלו התפתח לאט ובהדרגה. הבקבוק נפתח, בוצע בו double decanting ולאחר שעה הוחלט להעבירו לדקנטר לעוד שעה. לאחר רבע שעה בכוס נתן מינרליות בורגונית מרשימה (מעט גופרית?), עם תפוחים, ונגיעת ליצ'י ועישון. הכל בנגיעות, אין כאן ארומות מתפרצות. בפה, שמן, עסיסי, חמיצות כמעט מושלמת. מורכב וארוך. 93+.
אם זה היין ב- 2001 , לא נותר לי אלא להצטער שאין לי את ה – 2002.
ואני בהחלט מצפה לטעום את ה- 2004 בטעימת פוליני מונרשה בהנחיית תומר גל – הבאה עלינו לטובה.
ובנימה אישית לכל ידידי אשר שמעו אותי בשנה האחרונה לא אחת מצהיר על איכויות החלקות הנבחרות של הריזלינג, ועל הפייט שהוא נותן לבורגון. אז זה נעצר כאן. ה- Cailleret Le  הזה גרם לי לשקול מחדש את התיאוריה. ואני לא מתבייש בכך.
 
הגבינות שליוו מנה זו היו ברי מנורמנדי (ללא ייחוס אצילי), (Gold Lable) Appenzeller משוויץ, Epoisses היישר מבורגונדי. אחוז השומן עשה בנו שמות. יש להוציא חוק שעל גבינות אלו להיות מוגשות על ידי קרדיולוג מוסמך בלבד.
 
ובמעבר חד ... 
 
1982 Chateau Ducru-Beaucaillou
זה תמיד מרתק לטעום יינות משנה זו. בטח אם היין מבוסס קברנה (שנה מוצלחת ביותר באזורי סיינט אסטף, פוייאק וסיינט ג'וליאן), על אחת כמה וכמה לאצנים למרחקים ארוכים – אלו אשר עושים יין באופן מסורתי ואינם מחפשים מיצוי פרי, או דחיפת היין לשתייה בטווח קרוב.
דוקרו הוא בהחלט כזה, ומהטובים שבהם.
חוסר הסבלנות הטבוע בי, כמעט והפיל אותי בטעימה זו. היין נפתח כשעה פלוס טרם המזיגה (לאחר הורדת כתפיים ... ויש האומרים מוגזמת), והיה פשוט סגור. היין הרגיש על סף ה"לא תקין". כמעט ללא ארומות, ופה דיי סתמי. זה היה חשוד מידי. חיכינו.
בעיקר מתוך תסכול ותקווה הושאר היין בכוס שיקרה משהוא. וכמו באגדות – קרה.
20 דקות בכוס, זה לקח (ליין בן 25 שנה!). הבית הזה פשוט מגדיר מחדש מהו יין אלגנטי ועדין. בורדו קלאסי ה"תפור" לפילה (עדיף עם רוטב ברנייז...אשר יתאים לחמיצות היין). ארומות הפרי (הענב) נעלמו כמעט לחלוטין, ונשאר רמז לפרי שחור, ניחוח נפלא של רצפת יער, טחב בורדולזי, מוקה (ממש מוקה), ומינרליות עדינה. מורכב ועדין. דורש אוכל. פה ארוך, וחמיצות מאזנת את הטנינים הבשלים (והמורגשים!). יופי של בורדו. לא ענק, אבל חווייתי. 92-93. מוכן לשתייה כמובן, אין סיבה לשמור, אבל יחזיק עשור.
אהיה שוב בדעת מיעוט, אבל אני בהחלט מעדיף את ה- 86 וה- 90 עליו. יין נוסף מאותו אזור ושנה שעולה עליו (כמוסכמה) הנו הלאוויל פואיפרה, ושבדרך כלל נמכר במחצית מחיר. שווה לחפש במרתפי אירופה.

 
2003 Chateau Pichon Longueville Comtesse de Lalande
היין הזה שבר לי מיתוס, ואף תרם להסקת מסקנות אישיות.
1. שנת 2003 בבורדו למרות החום, ומגוון רב מידי של יינות אשר הפגינו "יותר מידי מכל דבר", יכולה להוציא יינות יותר ממ-ד-ה-י-מ-י-ם.
2. אני מודע לשם ולייחוס. אני לא אוהב את הבית הזה .לא בשלב זה של חיי. נקודה.
3. אני יודע להעריך את היין המדהים הזה למרות שאיני אוהב אותו. גילוי אישי חשוב ביותר מבחינתי.
 
צבע סגול אטום. באף, היין נותן קשת ארוחות של פירות שחורים, שזיפים, דובדבנים שחורים, קופסת סיגר (של קוהיבה סיגלו 5 הלימיטד אדישן, לא דוידוף), ליקריץ, וניל. קשה להעביר את תחושת השכבות המתחלפות ומשתנות כל הזמן. יין מסחרר, גברי ביותר, ומאד מזכיר בטעמיו והארומות שלו סיינט אסטף.
ממש באותה מידה שקוס ד'אסטורנל הוא פוייאק. שישקלו לבצע החלפת חלקות.
בפה גוף מלא, עשיר מאד מטעמים, העץ במידה, אבל כמות וריכוז הפרי מעפילים בקלות על העץ, טאני אבל לא מייבש את הפה, חמיצות בינונית ומטה מכך, אבל היין מרגיש מאוזן מאד כמו שהוא. עונג שבת. 96. 
זה יין המתאים (למטורפים ששותים עכשיו ולא מחכים) לכל מנת בשר עסיסית, שומנית וכבדה, ואין כל חשש מצירים עוצמתיים. קטן עליו.
 
1997 Chateau Guiraud
זו הפעם השלישית או רביעית שאני שותה/טועם את היין הנהדר הזה מהשנה המוצלחת הזו, והפעם היה פחות טוב מפעמים קודמות. משהוא לא התחבר בין המתיקות לחמיצות. היין כנראה התבגר שלא כדרך הטבע (אחסון בעייתי?). צבע משמש כהה (כהה יחסית לגיל 10 בלבד), עם אף מהנה של משמשים ותפוז, ובוטריטיס. הפה תואם את האף, גוף מלא עם מרירות קלילה. היין לא מרגיש מהוקצע, ומרגיש מעט גס. 88-89.
לטעמי הקינוח המדהים העפיל עליו – קראמבל עם חבושים העשויים מלאכת מחשבת. שילוב המתיקות והחמיצות עם הקריספיות של הקראמבל היה מקבל מענה טוב יותר בדמות אייסויין גרמני, או טוקאי 6 פוטוניוס ומעלה.
 
אז נכון שאמשיך להחזיק בדעה שמגוון איזורי יין עדיף על הגבלה מרצון לאזור אחד או שניים, אבל אני בהחלט יכול להבין את הסיבות לבחירה בבורדו כ"יין אדום אולטימטיבי" ובורגון "כיין לבן אולטימטיבי".  
נשיקה צרפתית.
 
עד יצירת גרסה זו, החבורה התכנסה שנית (הפעם ספונטנית לחלוטין) – כן שוב בורדו ובורגון אך הפעם בורדון אדום. בקרוב ...

               

 

לייבסיטי - בניית אתרים