דף הבית >> עולם היין - אוסטריה! >> חדשות ויינות >> ענת, שיהיה בהצלחה!
 

אוגוסט 2008

שלום בלייר, מנכ"ל יקבי הגולן, מפנה את מקומו אחרי עשור של פעילות מבורכת. שניים מהישגיו הבולטים היו הכפלת כמויות הייצור משלושה לשישה מיליון בקבוקים,  והקמת מערך שיווק יעיל, עצמאי ועוצמתי. אבל הגיע זמן להפרד, ולקבל את המנהלת הנכנסת, ענת לוי רושנסקי.

















 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 








 

ענת שלום,
ראשית, ברכות לרגל מינוייך למנכ"לית יקבי רמת הגולן – בסך הכל המנכ"ל הרביעי בכ-25 שנות פעילות, מה שיכול להסביר חלק מהפער האיכותי אותו פתח היקב אל מול מתחריו. אין ספק כי זהו מינוי ראוי, שמגיע אחרי כעשור של פעילות מוצלחת באגף השיווק של הארגון. ואולם, שנינו יודעים כי זו רק נקודת התחלה – הוותק אינו מהווה תעודת ביטוח להצלחה, ויעידו מיקרים ביקבים מתחרים, אבל זו לא הנקודה החשובה, בטח לא הרלוונטית.

כמו כל מנהל נכנס, אני מניח שגם לך יש סדר יום מפורט ומישנה סדורה לגבי מה צריך לעשות וממה כדאי להיזהר. רגע לפני, אני רוצה לספר לך על הפעם הראשונה ששתיתי ירדן קברנה, יין מבציר 1985. אני זוכר את זה כמו היום. אבי פיקח על בניית כמה מאות יחידות דיור בקצרין. יום אחד הוא חזר הביתה, עיניו בורקות מהתרגשות, ואיתו שני ארגזי יין בתא המטען של המכונית, פז'ו 403 מלאת אופי (היה חורף, לא לדאוג).

הבאתי יין מיקב חדש ברמת הגולן, הוא הכריז, ואין דבר כזה בארץ. ביום שישי פתחנו את הבקבוק הראשון, וחיינו השתנו לעד. אני מודה שכצרכנים בינוניים ומבינים קטנים לקח לנו כמה שנים לקלוט את עומק המהפכה. אבל בדיוק כמו המכונית - כך היה היין. מלא אופי, ייחוד וקסם. יקבי הגולן, בראשם תעמדי החל מספטמבר 2008, היו הראשונים לייצר בישראל יין מודרני, שיטתי, עקבי בהצלחותיו. בארץ של סומים גם בעל עין אחת נחשב למלך, או משהו כזה, ולכם היו שתי עיניים בריאות שהניבו הצלחה מסחררת.

עין אחת היתה פקוחה על ניהול הכרמים – הייתם הראשונים בארץ להבין כי "יין טוב מתחיל בכרם", ופעלתם בהתאם. משטר הנטיעות התמקד בלחפש את האזור הנכון, לאו דווקא את הנוח. העובדה שהקרקע הזמינה היתה דווקא ברמת הגולן – אזור גבוה, קריר יחסית ומנוקז היטב – שיחקה לטובתכם. רוב מה שהכרנו עד אז היו כרמים שגדלים בשכנות לשיחי בננה טרופיים, שזה, איך נאמר בעדינות, לא בדיוק האקלים האידיאלי לגפן יין, ומה שבכל זאת היה טוב – לא טופל כראוי.

העין השנייה שלכם התמקדה בייצור. בארץ של יינן וחצי עם ציוד מימי העלייה השנייה, הצגתם חזון טכני וטכנולוגי שלא היה מוכר במחוזותינו. ההצלחה הגיעה כמעט בין לילה, עם יינות מלוטשים, נקיים ומדוייקים, יינות שכמותם לא נראו כאן מעולם. מאז, כל זן חדש שהצגתם הפך להיות סמן לאיכות המקומית – והיו רבים כאלה, רבים וטובים. מבלי להמעיט בערך האיכות שלכם, הרי שהיקבים המועטים שפעלו אז בארץ לא הבינו מה נפל עליהם. עד שהם הצליחו להתעשת –מצאו עצמם רובם על סף סגירה (אליעז, סטוק) או ממשיכים לשחק בכלים ובשיטות של העבר (כרמל, אפרת).
לא חלפו שנים רבות והתמונה התחילה להשתנות. העשור האחרון של המאה הקודמת הביא עימו תנופת התחדשות שלא היתה מוכרת בענף היין מאז ימי רוטשילד. סטוק הפך לברקן, אליעז – לבנימינה. כרמל, כמו הטיטאניק, נעה במסלול התנגשות לקראת סוף אכזרי, אבל ברגע האחרון שינתה כיוון וניצלה מהקרחון המרסק. דלתון נכנס לעניינים, רקנאטי עלה למגרש, אבי פלדשטיין גילה את הגליל העליון, אלי בן זקן קידש את הרי ירושלים – ולפתע לא הייתם לבד. היתרון הטכנולוגי נשחק, וגם חומר גלם איכותי התחיל לטפטף ליותר ויותר יקבים. ילדי ישראל החלו לצאת לעולם הגדול וללמוד ייננות, הם חזרו הנה עם ידע שהיה בעיקרו תיאורטי, נכון, אבל הוא הפך להיות למעשי מהר מספיק כדי להעלות את רמת הענף בצורה דרסטית.
המזל הגדול של הענף היה כי האיכות והמודעות הקפיצו את הצריכה המקומית. זו טיפסה באותן שנים, מה טיפסה – הוכפלה כנראה. יין הפך לבון-טון, וגם אם המספרים עדיין רחוקים מאלו של העולם הישן, הם עלו בצורה מספקת כדי לתת פרנסה לכו-לם. אבל היום זה מתחיל להשתנות. כשיקבי כרמל מוכרים עוד חצי מיליון בקבוקים בסדרות האזורית וכרם, נראה שזה מגיע על חשבון מישהו אחר. האם יש לך רעיון מיהו אותו מישהו אחר? אינני יודע, ולא בטוח שזו השאלה החשובה. כי למרות ההצלחה, משהו חסר ביינות הללו, משהו חסר בכלל בתעשיה המקומית.
הקברנה הראשון שלכם היה יין מרגש, והוא עדיין יין מצויין. הרבה יינות שלכם הם יינות מצוינים – אל תתרגשו מפרקר השוביניסט – אבל למעט האלרום המרשים קשה לי היזכר ביין מרגש שהגיע לאחרונה מבית המדרש של יקבי הגולן. את יודעת מה? לא רק מהגולן. התעשיה המקומית יודעת לעשות יינות מדוייקים ואיכותיים– אבל היא לא מצליחה לרגש. המקהלה שרה באחידות, בהרמוניה, שרה שיר יפה – אבל כמה אפשר לשמוע אותו? 
 
וכאן מגיע, לדעתי, האתגר הגדול שלך. אין ספק שיקבי הגולן מייצרים כמה קלאסיקות ישראליות שראויות לכל הערכה, חלקן אף ראויות למעמד להם זוכים בצרפת יינות גרנד קרו מבורדו. אבל ההבדל הוא בכמות. אתם מייצרים שישה מיליון בקבוקים, לא 150 אלף. במספרים הללו אי אפשר להישאר במקום. הארגון בראשו את עומדת צריך להתניע את האש שמעבר למספרים ולדוחו"ת החקלאות המדייקת. השאלה הגדולה היא אם יקב שנאבק על פלחי שוק במחירים של 30, 40 ו-75 ש"ח מסוגל לכך, או שהגודל הנוכחי מחייב אתכם להתמקד בייצור על חשבון היצירתיות.

יצירתיות היא שם המשחק החדש. היתרון של יקבי הגולן הצטמצם בתחומים רבים, אבל נשארו לכם כמה אחרים, שבטווח הארוך הם החשובים ביותר. לצד מסורת של מצויינות יש לכם טרואר ייחודי, עם כרמים ותיקים ומטופחים במיוחד. האם הטרואר הקסום בא לידי ביטוי ברוב יינות היקב, או שהפן הטכנולוגי משתקף בהם יותר? אתם מצהירים כי הטרואר הוא הנכס הגדול ביותר שלכם, אבל הגיע הזמן להבליט אותו על חשבון הטכניקה. ומה שיבליט אותו חייב להתחיל בחשיבה יצירתית.

ברור שיש כמה רעיונות שיווקיים שיכולים לעשות חלק מהעבודה. יינות מבעבעים בסגנון נועז (עץ???), בלנדים מחומרים זמינים שיספקו זווית ראיה חדשה של כרמים, ייננות קצת יותר "מופרעת" ופחות סטרילית, משהו כזה. אולי כדאי להציע סדרות ייצור "בוטיקיות" למסעדות, שישלחו את אנשי היין המקומיים למלחמות על הזכות לקבלן, ומה עם בלנד בורדו במחיר שפוי בהרבה מקצרין? ואולי כדאי להחזיר איזו "שמפניית" רוזה סקסית?
לא חסר לכם ידע ובטח לא רעיונות. רק תורידו את החליפה והמשקפיים המרובעים של קנת קלארק - מתחת עדיין יושב יפה הטייץ המגניב של סופרמן, איתו תוכלו לעוף חזרה למקום שהייתם בו לפני עשור: אל מחוץ לסטרטוספירה המקומית.  יש לכם את האנשים ואת הנסיון, צריך רק את הניצוץ שיתניע שוב את אש הנעורים, ואותו הייתי מחפש בטרואר. בהצלחה, וניפגש לסיכומים בקיץ 2018.

לייבסיטי - בניית אתרים