אוגוסט 2010

סטיבן סלייטר, דייל, זכה לעשות את מה שכולנו חולמים לעשות לפחות פעם בחיים, או פעם בשבוע: לעזוב הכל, להגיד למי שעצבן אותנו בדיוק מה אנחנו חושבים עליו – וללכת הביתה עם בקבוק אלכוהול פצצתי.
אני מניח שכבר קראתם את בסיפור. סטיבן סלייטר, דייל בחברת בלו ג'ט, התעמת עם נוסע מעצבן במיוחד (ואפילו לא ישראלי), ששיחרר את חגורת הבטיחות לפני עצירתו המוחלטת של המטוס. לא רק זאת, במהלך עימות מילולי עם אותו נוסע, חבט תיק היד ש האחרוןו בראשו של הדייל. דרישתו של סלייטר להתנצלות נענתה במטח קללות.
סלייטר נשבר. הוא קילל חזרה, פתח את דלת החירום של המטוס ("המגלשה"), לקח שני בקבוקי בירה (לא נמסר איזו) וגלש הביתה. שעות מספר אחר כך הוא נעצר לחקירה, וסביר שלצד תלונה פלילית תוגש נגדו גם תביעת נזיקין לא קטנה.
שאלתי את אבירם כץ, הסומלייה של רוקח 73, אם הוא הרגיש פעם ככה, עד לאן הוא הגיע עם זה ואיזה בקבוק הוא היה לוקח מהמסעדה אם הוא היה בורח באמצע המשמרת. רשות הדיבור לאבירם.



אבירם כץ, סומלייה
אין ספק שהסיפור של סטיבן סלייטר מעורר השראה, ואכן לא פעם נתקלתי בלקוחות שידעו בדיוק מה לעשות כדי להוציא אותי משלוותי- לא דבר פשוט במיוחד. לא, טרם ניפצתי בקבוק בירה ללקוח על הראש, ולמען האמת לא היו יותר מדי מקרים קרובים לכך.
את הסיפורים הבאמת באמת מרגיזים לצערי אני יכול לא ממש לפרסם, אבל הנה שני סיפורים שקופצים לי לראש, גם אם הם לא דרמטיים במיוחד.
 
שולחן אחד כזה היה לפני שנה וחצי בערך. 8 (או עשרה) או אנשים בארוחה עסקית, כשהגבר (בשנות ה-50 לחייו) שכנראה הזמין את כולם מבקש שישלחו את הסומלייה, כדי שהוא יוכל להזמין ברוב הוד והדר "גמלא קברנה סוביניון, ושים לנו אותו בדקנטר שישנשום ככה כמו שצריך". אני, מעט נבוך, מנסה להסביר שאין ממש צורך לחדרר גמלא קברנה, ובלי קשר- הם 8 אנשים, גם ככה כל הבקבוק יימזג לכוסות (ושם הוא ייפתח מהר יותר), אז מה יש לשים בדיקנטר? הבחור לא התרשם במיוחד מההסבר המלומד והפטיר "תגיד שאתה מתעצל לשטוף את הדקנטר בסוף. מה, אני לא מכיר אתכם..". זה היה הרגע בו נעלמתי לתוך הבר להתרגעות עם החבר האמריקאי ג'ק, והשולחן הופקר לחסדי המלצריות. אני אפילו לא זוכר מה הם שתו בסוף ואם הוצאנו דיקנטר או לא. שטות קטנה, אבל מאוד מעצבנת.
 
סיפור נוסף במיוחד בשבילך, איש השמפניה:
זוג בשנות ה-40 לחייהם יושבים על הבר. הם מבקשים לראות את תפריט היין ואני ניגש לעזור, ושמח במיוחד כשאומרים לי שהם רוצים לשתות מבעבע. הברמנית ניגשת אלי קצת מבולבלת ושואלת מה "ז'אן דורסיין" והאם יש לנו את השמפנייה הזאת. אני ניגש לזוג, ושואל באופן גלוי ומופתע (וגם הייתי די שתוי) "שאלתם על ז'אן דורסיין!?". הסברתי שיש לנו קאווה פשוטה אבל שאנחנו עובדים בעיקר עם שמפניות ומוזג לה לנסות "מארגיין" שאנחנו מוזגים בכוסות. בסוף היא לקחה מארגיין, אבל לא שכחה לשוב ולהמליץ באוזניי על ז'אן דורסיין, שממש כדאי לי לטעום, ואפילו עכשיו מייבאים אותה לארץ, והיא שמפנייה מתקתקה כזאת והרבה יותר טעימה משלנו. ואני, מסנן לעברה משהו בסגנון של "זה בכלל לא יין מבעבע, זה יין נתזים" בורח החוצה מהבר כשאני מבין שקשה לי שלא לפרוץ מולה בצחוק.
 
ואם הייתי מגיע למצב של להתפטר במקום- אני מניח שהייתי שולף איזה דום פריניון- משהו מלא פאסון ודאויין שכזה- חולץ את הפקק בקול תרועה רמה, מחסל את הבקבוק בשביל הגישה למטה, לכיוון החנייה, ומנפץ אותו על מגרשי הטניס. גם ככה אף פעם לא סבלתי את הטניסאים האלה. 

אם לצאת אז בסטייל - דום פריניון.

 
לייבסיטי - בניית אתרים