יולי 2010

שבוע לא פשוט. לא שממש ראיתי את המוות מול העיניים אבל וירוס טורדני, עצבני וכוחני במיוחד גרם לי לחשוב עליו ולוא במעט, בעיקר בשני לילות רוויי כאב (בטן וגב, תודה ששאלתם) ונטולי שינה.
.
מקרה רע, שדווקא בשבוע כזה יצא לי להיתקל בשני יינות מרתקים במיוחד שנותנים שתי זוויות ראיה שונות על זן אחד - גראנש. לא אנצל את ההזדמנות לחזור ולספר את תולדות הזן בישראל, את ההזנייה שהוא עבר תחת יקבי מזרחי ואת העקירה המסיבית של כרמים שהיו יכולים לתת בהווה יינות עוצרי נשימה. כיום, וכנראה שלא במקרה, הזן הזה הוא סוג של כרטיס ביקור עבור כמה מהייננים המקוריים שפועלים בישראל. אחד מהם הוא זאב דוניה מיקב סוסון ים.  

 


עד 120. "עץ" גרנאש בן 100.

באופן מסורתי זאב מציג את הג'יימס שלו..... טוב, רק רגע. צעד אחורה. באופן מסורתי אני לא מאבד את הידיים והרגליים שלי בפורטפוליו של סוסון ים. כל כך הרבה שמות, כל כך הרבה זנים.... מה נמצא איפה ולמה, איזה זן יצא ואיזה נכנס לאיזו תווית, הכל נהיה מיש-מש אחד גדול. רק את הג'יימס אני זוכר, אולי כי אני זוכר את רוני ג'יימס, על שמו קרוי היין, אולי כי אני זוכר שזה היין הלבן היחידי של היקב, ואולי כי זה השנין בלאן היחידי בישראל. 
באופן מסורתי זאב מציג את הג'יימס שלו יחד עם המשפחה הצנועה והחביבה שאחראית על הכרם שנותן את הענבים ליין, משפחת ברוך לנגר. "שלושה דורות של כורמים יש לנו במשפחה", אומר ברוך בחיוך. "דור ראשון, דור אחרון ודור מיותר. כולם יושבים מולך". פתאום אני שם לב שהשפתיים המעוקמות הן לא באמת חיוך.   המפגש עם זאב מתקיים במסעדת "מל ומישל", פעם ראשונה שלי במקום, וממילא אני מסוגל לטעום כזית, אבל הכל יפה, טרי ומסוגנן, ובעיקר טעים. עוד נשוב אל המסעדה וגם אל הג'יימס המיוחד, אבל כרגע אנחנו בגרנאש.
.
סוסון ים, רומן 2008, 90 ש"ח
GSM ישראלי, וכמו במיקרים אחרים בישראל גם כאן היה חסר חלק, שהגיע רק בשנת 2008. המורבדרה הגיע השנה והוא גדל בכרם בר גיורא, הגרנאש מצובה, אבל בקרוב מאוד כל היין יהיה 100% דומיין, 100% בר גיורא.
בסך הכל היו בשנת 2008 שלוש חביות מורבדרה ביקב, וחבל, אומר זאב, כי הזן נותן משהו כל כך יפה לכל הבלנדים. הרומן מורכב מ(בערך) חלקים שווים של מורבדרה, סירה וגרנאש, והתרומה של כל אחד מהם מורגשת, אם כי זו של הגרנאש במיוחד. כן, יש כאן בשרניות מורבדרית "עבה" מאחור, אולי היא תהפוך דומיננטית, כמו בבוקסטל, עוד עשור או יותר. מי יודע. אבל הפרונט, קבלת הפנים והאופי - כולם, כרגע לפחות, גרנאש. פרחים ומעט מסטיק על האף, קלילות וחן על החך, ומתיקות, אם יש, כל כך ברקע, כל כך לא מישראל. הנפח, טוב, הסיום ארוך במידה, והיין אלגנטי וכייפי שבא לך לגמור את הבקבוק לבד, ושהחבר'ה ישברו את הראש. בעצם, במחיר הזה, אפשר לקנות אחד לך ואחד להם, ואם תקנו ביקב שישייה או יותר המחיר בכלל יורד לריצפה.
.
שתי הערות:
לצד ה"רומן" הקלאסי הכין זאב בלנד מאוד דומה בתווית פרטית עבור "מל ומישל". שווה בדיקה, כאמור, לצד ארוחה טובה.
בשנת 2009 בצר זאב ענבים שהספיקו רק לחבית אחת של מורבדרה. אז אם אהבתם את היין, תצטיידו בהרבה מהבציר הנוכחי, 2008.
ציון: 89,
תמורה 5/5.
.  

        
יום אחרי, אני נפגש עם ד"ר גיל מרום, מייסד חברת מרש, לארוחת צהריים שנקבעה זמן רב מראש. "שמע", אני אומר לו בבוקר, "אני עוד לא במיטבי, אבל ממש לא רוצה לבטל את הפגישה. בוא נאכל משהו קטן ונסתפק בבקבוק אחד. אולי אביא שמפניה?"
שתיקה קצרה. "אחת, בכתית, היין עליי", הוא פוסק בהחלטיות. אני לא מסרב. אני אוהב להיפגש עם גיל, ד"ר ליחסים בינלאומיים בסידני, אוסטרליה. אין לו בעיה לדבר בכנות על העסקים ועל בכלל, יש לו תמיד משהו מעניין לומר על העולם וחבל רק שהקורסים שלו אינו נגישים עבורי. סידני זה קצת רחוק. הוא מכיר את הטעם שלי ביין ויודע שהוא מכוון למחוזות האלגנט. נכון שה-Noon הנפלא יכול להיות תמיד בחירה מתבקשת, אבל הוא מנסה לאתגר אותי גם הפעם.
.
את הצהריים אנחנו עורכים בכתית. מאיר אדוני בדיוק חזר מסטאז' לא קצר במסעדה הכל כך מדוברת, נומה, ונראה שכל הצוות במתח מחויך: מה יהיו השגעונות החדשים שיגיעו מקופנהאגן? עד כמה החריש יהיה עמוק? לצערי לא יצא לנו להפגש הפעם, כך שאין לי עדיין מידע ממקור ראשון, אבל המלצה - שימו לב למה שיקרה בכתית בקרוב. יהיה מרתק.
בעצם, שימו לב למה שקורה שם עכשיו. אכלנו ארוחת טעימות בת כשש-שבע מנות, עד שפקע הכפתור. זו היתה אחת הארוחות הטובות שזכורות לי בשנה האחרונה. צלחות אסתטיות להפליא, עם דוגמאות לא גדולות של אוכל רענן ומקורי. גודש המרכיבים עודנו שם - אבל הדיוק והאיזון מרשימים, והעיקר - הכל כל כך טעים.... כמעט בלי לחם ובכלל בלי קינוחים - ונראה לי שאחרי הארוחה הזו חזרתי לעצמי. ארוחה למופת של זן שפים שהולך ונעלם במחוזותינו.
בקבוק אחד ליווה את הארוחה מתחילתה ועד סופה. ירקות, דגים, פירות ים ובשר - הכל עם בקבוק אחד של גרנאש, אבל הגרנאש הכי לא גרנאשי בעולם. או שכן?
.
Glaymond El Abuelo Grenache 2006,י 177 ש"ח
סדרת גליימונד של דאמיין צ'רקי, היינן האוסטרלי המוכשר והמיוחד, עשויה כולה מענבים שמגיעים רק מכרמי המשפחה. עבור רובנו, אוסטרליה היא ארץ של יינות עשירים, מרוכזים ומלאי גוף. בארוסה, במידת מה, הוא האזור שמייצג בצורה הכי טובה את האופי הזה, ולוקח אותו אל הקצה. תת האזור מארננגה הוא הדודבדן המאוד מרוכז שבקצפת הסמיכה והעשירה הזו, ושם נטועים כרמיו של צ'רקי. סדרת גליימונד, כך מצהיר דאמיין, אמורה ללכוד ולהציג את העושר והחום של בארוסה. וכשזה מגיע מאחד הייננים הכי קיצוניים באזור... איך זה ייצא?
די מבהיל, האמת. היין נמזג לנו מתוך דקנטר, והוא משנה את ריחותיו וטעמיו כל הזמן. אבל כבר הצבע עוצר אותי לרגע. "אפשר את הבקבוק?" אני שואל, ואומר לגיל: "אולי לקחת בטעות סירה, זה לא צבע של גרנאש",
אבל זה גרנאש, בצבע אדום כהה וכמעט שחור, אטום ומבריק. זה גרנאש או זה צ'רקי? האף משתנה כל העת. פרחים? שוקולד? קסיס? וניל? הכל מגיע, לפעמים ביחד, לפעמים מרכיב אחד של האף משתלט על הכוס, היין ממשיך להשתולל ולהשתנות כל העת. אבל  עדיין - האם זה גרנאש?
כשלוגמים, אפשר להבין שכן, זה גרנאש, אבל עם עוד משהו. אפשר לאהוב את העומק, את האחיזה האיתנה על החך, את המתיקות המסויימת שמורגשת לכל אורך הטעימה. אפשר לשלול את זה, ולהגיד שעוצמות כאלה בזן שאמור להיות אמון על אלגנטיות זה פיספוס של כל העסק. אבל יש ביין הזה משהו מעבר לאלכוהול פראי (15.8%) או להבשלה קיצונית: יש כאן ייצוג של טרואר פיסי ואנושי מרהיב, עם חתימה ברורה של יוצר מיוחד ומקורי. כך, יין שעל פניו הייתי אמור לדחות בבוז, הצליח לכבוש ולענג אותי, ובעיקר לגרום לי להצטער שיכולתי ללגום רק כוס אחת, הפעם באשמתי המלאה. זה אולי הגרנאש הכי קיצוני בעולם, גם מול האקסטרים של שאטונף בשנים חמות במיוחד, והוא מעניין להפליא. וטעים.
ציון: 93
תמורה: 5/5.

סוסון ים, ג'יימס 2009, 100 ש"ח
השנין בלאן של דוניה הוא מופת שיווקי, לא פחות. כורם מצויין, חומר גלם מוצלח, סיפור רקע משובח - כל מה שצריך בשביל למכור יין טוב, יותר נכון בשביל למכור טוב יין. תיאורטית, הכל טוב ויפה ונהדר, אבל השיטה עובדת עד לרגע שפותחים את היין. אז - הוא מתחיל לדבר.
היו לי ציפיות גבוהות מהיין של 2009, בעיקר בגלל אחוז האלכוהול הנדיר - 12.5% בלבד. אני לא שופט יין רק לפי רמות האלכוהול שלו, אבל אלכוהול גבוה מעורר אצלי ציפיות ליינות כבדים, עשירים מדי, חמים עד צורבים בבליעה, לא משהו שהולך טוב עם החיים שלי, לפחות כרגע. "אחוז האלכוהול אינו מהווה שיקול במהלך עונת הגידול", אומר לי זאב. "גבוה, נמוך, מה היוצא אני מרוצה, כיוון שאני מתמקד רק בהבשלה הפנולית, זו של חומרי הטעם". ומה עם נסיון ממוקד להפחית את רמת הכוהל, ע"י משטרי הצללה או השקייה או השד יודע מה, בכרם? "לא אצלי", פוסק זאב. שווה בירור עתידי, עין בעין, אבל בינתיים יש לנו ג'יימס על הראש.

והג'יימס הזה, הוא לא רע בכלל. האלכוהול הנמוך לא גורר יין שטוח או משעמם, להפך. כל הטעמים במקום, הבשלות טובה, החשודים הרגילים הגיעו כולם לעבודה (אפרסק, מלון, דבש), אבל הכל מאוד Small Scale ומאופק. אני מאמין שעוד קצת זמן בקבוק יעורר את היין מעט, למרות שכרגע הניעור העצבני הידוע משחרר ממנו אקסטרא ריחות.
החך - כמו שאני אוהב. מאוזן, עם המון פרי וללא מתיקות, הטעם ארוך במידה, אבל עדיין - מעט מאופק ומהודק. אולי בסוף הקיץ הוא יתעורר, אולי שלושת חודשי החבית עוד "יושבים" על הפרי ולא משחררים אותו לגמרי. קצת יקר, היין, אבל זה המחיר של הייפ מטורף, סדרות ייצור קטנות וכמו שאמרנו מראש, מופת שיווקי.
ציון: 87
תמורה 3/5.


 

 

 


גליימונד, אל-אבואלו גרנאש 2006
לייבסיטי - בניית אתרים