אפריל 2012

"כדאי לך לנסות את הסוביניון בלאן הזה. סדרה מצומצמת, אולי מעט יקר אבל מאוד מעניין".
עד עכשיו לא דיברנו על כסף. לא נעים.
אני נמצא ביקב גדול במרכז Veneto. מארחים אותנו, קבוצה לא גדולה של קנייני יין, יחד עם כמאה לקוחות וסוכנים של היקב. אנחנו יושבים במה שנראה כמו מרכז ארועים שצמוד למחסנים. יחד עם הסוביניון מגישים לנו מנת פרחי זוקיני ממולאים במוס דג לבן כלשהו. שני רקדנים בדיוק סיימו להופיע. הבנתי שהם זכו בעבר באיזה תחרות טלוויזיונית. העוצמה של היקב המארח מוגשת לנו באריזה נוצצת, אלגנטית, חסרת מאמץ כמעט, ומאוד לא וולגרית.

"אז כמה זה עולה"? אני שואל בהיסוס.
"אה, לא זול. 3.5 יורו בשער היקב, אבל על 4 משטחים ומעלה אנחנו מובילים את היין לכל נמל באיטליה".
קצת קודם טעמנו יינות אחרים, בכלל לא רעים.
"כמה עולים יינות מהסדרה הבסיסית של היקב"? אני שואל בהיסוס.
"מממממ...... ". הוא שולף את הסלולר. יש להם בקטלוג מעל 250 מוצרים. הוא אחראי על חלק גדול מהם ישירות. "מה ששתינו קודם, עולה 2 יורו, תחת אותם תנאי מכר".

אני משתתק. הסובסידיות הארורות, אני חושב. לך תתחרה עם זה. אבל האלכוהול משחרר את הלשון. הגיע הזמן להבין מה קורה בדיוק ומי החוצפן שתוקע מקלות בגלגלי האימפריה הישראלית המתהווה.


"כמה כסף אתם מקבלים כסובסידיה על כל בקבוק?" אני שואל.
ד"ר אנדריאה מחייך. בינתיים זה בנימוס.
"על מה אתה מדבר?" הוא שואל. "אגורה לא, מאף אחד. זה קורה לפעמים בחלקים אחרים של איטליה ואירופה. לעולם לא אצלנו, בצפון הנחשב-כעשיר של איטליה".
אז בטוח שיש איזה קומבינה אחרת.
"איך אתם מצליחים למכור יין בשני יורו? בטח המוצר הזה מסבסד לכם מוצרים אחרים".
אנדריאה מחייך. שוב. "זה לא ככה", הוא אומר. "אנחנו מרוויחים על כל מוצר שיוצא לנו מהיקב. אין ברירה אחרת. מרוויחים גם בשני אירו".
אנחנו אומרים יורו, הם אירו. אבל איך הם מרוויחים במחיר הזה?

אני מבקש ממנו פרוט של העלויות. אם זה לא חצוף מצידי, כמובן.
"להפך, להפך, אנחנו מאוד גאים במחיר התחרותי ובאיכות הגבוהה. אין לי את הנתונים המדוייקים", הוא אומר, "אבל האריזה - בקבוק, פקק, תווית, קפסולה וקרטון עולים לנו בערך 0.3 יורו. לכם זה עולה הרבה יותר כי הכל מיובא מאירופה, ההובלה לא זולה ואולי יש לכם גם מכס כלשהו. המיכון, ההנהלה ושאר ההעמסות הן החלק היקר ועולות לנו בערך 0.7 יורו. לבקבוק. זה חלק מיתרון הגודל. אנחנו קונים ציוד הכי טוב, הכי יקר, ששומר על היין טרי ורענן. אבל עם 20,000,000 בקבוקים בשנה, ההוצאה מתחלקת אחרת מאשר על מיליון או חמישה. זה חלק גדול ממה שמאפשר לנו מחירים זולים".

אני משתתק. פתאום הזוקיני כבר לא כל כך טעים.
אבל עליתי על הקומבינה. הענבים, הם חייבים לעלות לו משהו. הם לא בחשבון!
"אתה צודק. אבל אל תשכח, אנחנו קואופרטיב גדול שקונה פרי ממאות ואלפי יצרנים קטנים, אנשים שיש להם 10 דונם, 15, גג 20. יש להם עבודה עיקרית אחרת, וגידול ענבים עבורם זה משהו צדדי, שעושים בשעות הפנאי. כשהם מוכרים לנו את הפרי הם לא מחשבים את עלות העבודה שלהם, הם מכסים הוצאות ישירות ומרוויחים עוד כמה גרושים שיממנו להם משהו קטן וכייפי. זה הראש. זהו. המחיר שאנחנו קונים מהם ענבים הוא בערך 0.4 יורו לבקבוק".
אני עושה חשבון מהיר. זה משאיר להם חצי יורו עודף. אנדריאה מהנהן. לא הרבה לבקבוק, אבל במכפלות של 12,000,000 זה יוצא בסדר. בסדר גמור.
האסימון נופל.

אני מטלפן לאיתי להט. כבר שנים שהוא מבטיח לי לשבת ולהראות לי למה אנחנו, בישראל, לא יכולים לייצר יין זול. אבל תמיד הוא עסוק מדי. "תשמע סיפור", הוא אומר לי. "הייתי לא מזמן בהונגריה. היה להם שם קטע עם ענף שלם, שנקרא Fake Wine. יינות מזוייפים יענו. זה עשוי ממים, אתנול, צבע מאכל, חומרי טעם וריח וחומצה. כל מה שעשו לא עזר לחסל את התעשייה, עד שקרה משהו. אתה רוצה לנחש מה קרה"?
בטח, למה לא. "מישהו מת, כמו שקרה לפני 30 שנה במקומות אחרים", אני יורה.
"תחשוב שוב".
אין לי רעיון.
"טוב, ההונגרים הצטרפו לשוק המשותף. היין האיטלקי שבר אותם. יותר זול להביא (עודפי?) יין אמיתי מאיטליה מאשר לייצר יין מזוייף בהונגריה. יאללה, תן לישון. נדבר כשתחזור".

אנדריאה מכיר את הסיפור.
"יש אצלנו ביקורת גדולה על מחירי היין המקומי", אני אומר לו. "הכל יקר. הגבינה, הדיור, היין. אנחנו רוצים יין מקומי זול. איך עושים את זה"?
"אתם לא מסוגלים לעשות את זה", הוא פוסק. "היקב שלנו מייצר לבדו כמעט מחצית מכל הייצור של ישראל. אין לכם סיכוי לייצר משהו במחיר קרוב לשלנו. אולי פה ושם, אבל לא כשיטה אמיתית שעובדת לטווח ארוך. הכל עולה לכם יותר: הענבים, האריזה, ההובלה, הכשרות.
אם אני ישראל, אני מתמקד אך ורק בייצור יינות פרימיום, עם אופי, אמירה וסיפור ייחודיים. את השני יורו תביאו מאירופה. בלי מכס. תשתו המון יין זול. יין שלנו, מאירופה. אחרי שתעלו את הצריכה למספרים נורמלים, ואת זה עושים רק עם יינות פשוטים, יומיומיים ומהנים, תוכלו לעבור ליותר פרימיום, שיהיה ברובו מקומי כמובן. אין שיטה אחרת. לא תצליחו לייצר יין זול ראוי. יתרון הגודל והמיקום שלנו כתעשיית יין הוא מכריע".

לקח לי זמן לעכל את הדברים הללו. האמת, שמעתי אותם מאיתי פה ושם, בגרסה כזו או אחרת. הפעם זה בא בצורה קוהורנטית, ישירה ומאוד הוגנת מאדם שמכיר את השוק העולמי כאת כף ידו. זה לא עושה אותו חכם יותר מאחרים, אבל זה עושה את הנקודה לברורה מאוד - יין זה לא קוטג'. אשמח אם מישהו מקצועי-מקומי יוכל להפריך את הנתונים הללו. עוד לא נתקלתי באחד כזה (כלומר, מקצועי - כן, אבל לא כזה שגם הפריך את הנתונים הללו).יש, ויהיו, יינות מקומיים טובים וזולים, לא יהיו זולים מאוד ובוודאי לא לאורך זמן. כל שאר הטענות הן שילוב של בורות, דמגוגיה והתלהמות.



 




































































נחמד כסלוגן, אבל המציאות שונה,
לפחות עבור רובנו.


 
הערה: בניגוד למה שכתוב בעמוד הראשי של האתר, השיחה הזו התקיימה, בחודש מרץ 2012.  
לייבסיטי - בניית אתרים