נובמבר 2009

כל דרוג אובייקטיבי של יינות שמפן יציב שם אחד בצמרת הרשימה, לרוב גם בראשה:. Krug. בית השמפניה של קרוג מסמן את רף האיכות האולטימטיבי אותו יש לאזור להציע. המעניין הוא שזה קורה באופן שנוגד את הפרקטיקה הכללית של חבל שמפן. על כך בהמשך, אבל בינתיים נסובב את מחוגי הזמן כמעט 200 שנה אחורה, כדי ללמוד מתי ואיך התחיל הכל.

כמו לא מעט מבתי השמפניה הידועים, קרוג מציג בגאווה שורשים גרמניים. Johann-Josef Krug, יליד גרמניה, התחיל את עבודתו בבית השמפניה של Jacquesson, הפך בין לילה להצלחה מסחררת, ונהיה לשותף כבר אחרי שנה. 150 שנה אחריו, אגב, נולד בבית השמפניה המוערך הזה הבלאן דה בלאן המיתולוגי של יקבי רמת הגולן, כאשר מי שיהיה בקרוב היינן הראשי של היקב (ויקטור שונפלד) הגיע לעשות סטאז' בן כמה חודשים במקום. למזלנו הוא לא קבל הצעת שותפות, והשאר היסטוריה.

טוב, אז איפה היינו? בשנת 1841 התחתן יוהאן קרוג עם גיסתה האנגליה של בעלת היקב, וסדר לעצמו ג'וב לכל החיים. אבל למזלנו, השאפתנות שלו הוליכה אותו שנה אחר כך לעבר ריינס (Reims), שם הוא ייסד את בית השמפניה שנושא את שמו (1843). אל תתרשמו יותר מדי מהשנה - היקב נחשב לצעיר יחסית באזור שמפן. יחסית. יוהאן הפך לג'וזף, והעסק המשפחתי התחיל להתגלגל מדור לדור. אחיינו של המייסד, Jean Seydoux, קבל את המושכות לידיו והוא האחראי במידה רבה לעיצוב אופיו הנוכחי של היקב, לשיטות העבודה שלו, לסגנון המיוחד ולמסורת המרשימה שלא נעצרת למעשה עד עצם היום הזה. ואולם, מי שחתומים יותר מכולם על עיצוב ההכרה הבינלאומית באיכות החד משמעית של התוצרת הם האחים הנרי ורמי קרוג. הראשון היה היינן קרוב לחמישה עשורים (משנת 1962), בעוד אחיו השרמנטי והאריסטוקרטי משמש כשגריר העולמי של המותג. רמי קרוג היה זה שהפך את השמפניה המשפחתית למותג היוקרתי והנחשק שהיא היום.
 
.

בסוף שנות ה-50 היה קרוג בית שמפניה אלמוני למדי ולא ממש יקר, אך עם מוניטין מצויינים והערכה בקרב האמנים ואנשי הרוח, בעיקר בבריטניה. אנשי מואט התקנאו בהצלחה ובמידה רבה בגלל קרוג השיקו את מותג העל שלהם, דום פריניון. כמות יפה נשלחה כמתנה למלכת בריטניה, ובסרט הראשון שלו כסוכן 007, לגם ג'יימס אך ורק D-P, במקרה הזה לא מעורבב אך מצונן היטב. מחיר ההשקה נקבע להיות פי שלושה מזה של קרוג, מיצוב חד משמעי ואגרסיבי משהו. אגב, שיקול זהה הביא את יאיר מרגלית, 40 שנה אחר כך, לקבוע את מחיר הקברנה שלו ככפול מזה של יקבי הרמת הגולן.

לאנשי קרוג היו שלוש ברירות. האחת - לא לעשות כלום ולתת לאיכות לדבר בכוס, השנייה - לייצר מותג על שיעלה במחירו על הכוכב החדש. רמי בחר באפשרות השלישית, אפשרות נועזת, הרפתקנית, מטורפת אפילו, אבל בדיעבד היא הוכחה כאטסטרטגיה מנצחת. מחירה של קרוג עלה פי 5 בתוך 10 שנים - ולכל אורך קו המוצרים, החל ממוצר הבסיס, שמפניית ה-NV שמחירה קפץ מ-19$ עד למאה. רמי היה מספיק חכם להשקיע חלק ניכר מהרווחים בפרסום, מיתוג וכמובן בהעלאת איכות המוצר, שהיה מצויין גם קודם. במקביל הוצגה שמפניית ה-Clos de Mensil, שמפניה נחשקת מכרם יחיד, 700$ לעומת ה-100$ של השמפניה ה"פשוטה". כמה עשורים אחר כך, כשהמחירים התחילו להיראות נגישים וארציים מעט, הציג בית קרוג משקה נוסף מהכפר Ambonnay - תחת תג מחיר של 3000$. הכל מכור, כולל 4 יחידות בישראל, 20,000 ש"ח האחת (מחיר מחירון). המאבק הוכרע, וקרוג יצאה מתחום מוצרי הצריכה עמוק אל תוך תחום המותרות, שם המחיר אינו נחשב.

ובכל זאת, בהשאלה מעולם הרכב, מתחת לפח הנוצץ יש מנוע - ועוד חתיכת מנוע. קרוג היא שמפניה שמבוססת בראש ובראשונה על יין מעולה, תוצר של ייננות מוקפדת להפליא. לקרוג יש מעט מאוד כרמים בבעלותם, למעשה לא הרבה יותר משתי חלקות העל במניל ואמבונה. ואולם, המעמד שלהם באזור הופך עבור המגדלים שעובדים עבורם למעין אות הצטיינות וסוג של גאוות יחידת-על. קרוג יכולים לבחור עם מי לעבוד, ויש להם, אפשר להניח, את הענבים הטובים ביותר שאפשר לקבל בשמפן, אם כי הם בוודאי לא היחידים שזוכים לכך. הייחוד של קרוג היה ונשאר בשימוש הנרחב בעץ, ובפרקטיקה הזו הוא (כמעט) בלעדי באזור עד היום, בוודאי כשאמורים הדברים בבתים הגדולים. כל המיץ תוסס בחביות עץ של 205 ליטר, ובהן בלבד. החביות החדשות עוברות כמה מחזורי תסיסה עם יין שנמכר החוצה, ורק אחר כך הן משמשות את היקב לייצור יינותיו שלו, שאגב לא עוברים תסיסה מלולקטית. גם זמן היישון על השמרים ארוך במיוחד - כשש שנים עבר המולטי וינטייג', לעומת 18 החודשים, המינימום הנהוג באזור. עוד יתרון יחסי של הבית הוא השימוש הנרחב ביינות ישנים לעירבוב בבלנד הבסיסי. למרות התפיסה המקובלת, לבתים הגדולים יש פחות יין ישן ממה שהם היו רוצים שנחשוב. אצל קרוג העניינים שונים. ספריית היין הישן שלהם רחבה ועשירה, כך טוענים גם זקני האזור, ומאפשרת להם לייצר שילוב של רעננות ומורכבות, עושר ועומק, חימצון עדין לצד פרי בשל, ניחוחות עץ מרומזים לצד בריוש ושמרים - אין הרבה פרופילי טעם כאלה בשמפן ובוודאי בעולם, וכאן הם תוצאה של הליך מוקפד וייחודי שמופעל על חומרי גלם משובחים - לא עניין טריוויאלי בשמפן, כידוע.

קרוג יכול היה להמשיך בשקט את חייו כ-DRC של שמפן, עסק משפחתי יציב ומעולה. זה לא קרה. בשנת 1999 החליטה המשפחה לממש את הנכס והוא נמכר לענק המיתוג LVMH, הבעלים (בין היתר) של מואט, רואינאר והאלמנה קליקו. בניגוד מסוים להללו, מעבר למותג יוקרה נוצץ ניצב משקה איכותי להפליא, נחשק ואפילו נערץ. והמחיר?
אם אתה שואל, זה הסימן הברור שזה לא בשבילך.



רגע לפני שחולצים פקקים, תודה לאריק סגל ולבטי קאין אנשי צרפת ישראל. בפסיפס של מתחרה-קולגה-עיתונאי הם בחרו להביט בפן העיתונאי ואפילו, כך אני מאמין, הידידותי,.ולהזמין אותי לטעימת מותג העל שלהם. זה מראה משהו על החזון של סגל, שבראש ובראשונה עושה הכל כדי לקדם את תרבות השמפניה בישראל. שאפו ושוב תודה על חוויה חד פעמית. יום ששותים בו שלושה קרוגים הוא לא סתם יום. זה יום שזוכרים לנצח, בייחוד אם הוא נערך במסעדת ארקדיה, לצד ארוחה מענגת ולעתים אףמדויקת להפליא, בעיקר מול טעמי ה-Krug-ים השונים.

Krug Grande Cuvee, י1990 ש"ח
לקרוג אין "יין בסיסי". למעשה, בהגדרה, מייצרים בקרוג רק יינות פרימיום, או כפי שהם מכונים במחוז "Cuvee Prestige". מה ההגדרה של יין כזה? לא יודע, אבל לדעתי המחיר אותו דורשים - ומקבלים - אנשי קרוג, מהווה הצדקה מספיקה. עדיין, אצל קרוג כמו בקרוג, מכונת השיווק והמיתוג משמפן מתעקשת לקרוא ליין Multi Vintage, בניגוד למקובל ליינות מהסוג הזה, שנקראים Non Vintage. טום סטיבנסון טוען כי יש הצדקה לכינוי, לאו דווקא בגלל האחוז הגבוה של היין הישן בבלנד (עד 50% ולפעמים יותר), אלא בגלל החשיבות שלו בעיני אנשי קרוג, שמציגים אותו תמיד בהרבה יותר גאווה מאת שאר יינות היקב. אני, קצת ציני, טוען שאין להם ברירה - לפחות 90% מהייצור הם של היין הזה.
הקרוגאים לא מספקים מידע על הרכב הזנים של היין, אבל השרדונה הוא במיעוט יחסית לשני הזנים האדומים, ואולי אפילו יש רוב (מפתיע ולא מקובל) דווקא לענב המונייה. הדוסאז' גם הוא לא מתפרסם, אבל לטעמי הוא אי שם סביב ה-10 גרם לליטר.
אז איך היא, הקרוג ה"בסיסית?"
יין מצויין, לטעמי טוב מ-90 הנקודות שמעניק לו גאלוני באתר של רוברט פרקר. לימון וחבוש, תפוח אפוי וחבית מאוד Undertone, קצת פרחים, בריוש ושמרים, גוון נעים של חימצון - אף מורכב, מעניין ומושך.
על החך, קל להתרשם מהבועות העדינות, לטעמי סימן ההכר העיקרי של קרוג. משי ותחרה מלטפים את החך, איזון מושלם, אורך טוב וסיום ארוך. למרות הכל, ה-MV של קרוג משתנה משנה לשנה, וזו אחת הגירסאות המוצלחות שטעמתי (ולא שטעמתי המון, אני מודה). כמו כל יין ללא ציון שנת בציר, חסר לי ציון תאריך מילוי הדוסאז', פרט חשוב כשמדובר ביין שאמור להיות יין אספנות ליישון. האם קרוג יהיו הראשונים מבין בתי הגרנד מארק שיציינו את התאריך הזה על הבקבוק, לטובת לקוחותיהם? אני מקווה. שמפניה מצויינת במחיר..... איך נגיד, גבוה.

Krug Rose, י3900 ש"ח
טוב, במחיר הזה מגיע גם סיפור טוב. פול קרוג השני, אביהם של הנרי ורמי, התנגד שנים רבות ליין רוזה, בטענה כי מדובר בגימיק אופנתי וחסר ערך יינני. ב-1977, כאשר הנרי קבל את האחריות הבלעדית עד הייצור הכינו הוא ואחיו יין רוזה לפי המודל של מקס שוברט האגדי, שייצר את הגריינג' האוסטרלי הידוע בשקט ובמחתרתיות. שמונה שנים אחרי, לגם פול השני את הרוזה, והפטיר בתדהמה: "אני לא מאמין שמישהו הצליח כ"כ לחקות את הסגנון שלנו, ועוד ביין רוזה". באותו רגע נולד הכוכב, והוא הפך חבר של קבע בפורטפוליו של קרוג, ולמעשה להיות היין היקר ביותר של היקב, אם לא מביאים בחשבון את שני ה-SV. כמו ה-MV, גם כאן התחושה היא שאין הרבה שרדונה בבלנד, וכי היין האדום מוסף בכמות לא גדולה במיוחד, אולי 10% מהנפח הסופי.
ה
צבע מעודן ורדרד בהיר מאוד. ריח קליל של פינו, תות שדה קל, סיגליות, העץ מורגש ומעט בולט. לאט לאט היין מתחמם בכוס, מוציא מתיקות פירותית טובה, מבלי לוותר על החמיצות המרעננת. גם כאן - הכל משי ותחרה, יין מצויין ומעודן אבל עם חוט שדרה מוצק וכתפיים רחבות. אלגנטי ומענג, בקיצור.

 

Krug 1996, י2740 ש"ח
נכון, קצת יותר זול מהרוזה, וכדאי להתעכב לרגע על אופן הכנת היין. לא בכל בציר מכינים אותו, ובבצירים שכן, עושים אותו ממה שנשאר אחרי שגמרו להרכיב את היין הראשון של היקב, את ה-MV. עובדה זו לבדה יכולה להסביר משהו מהייחוס של היין הראשי של היקב.. אגב, הבציר הבא של הקרוג (1998) יהיה בנוי מרוב של שרדונה, מה שקורה לעתים נדירות ביותר. כאן, מסורתית, הרוב בנוי מהאדומים. 1996 היא שנה גדולה באזור, אבל לא בכולו. נדמה כי אנשי קרוג הצליחו לתפוס את המהות שלה ולסגור אותו בבקבוק. כרגע לא מדובר בחוויה האולטימטיבית, אם כי זה די קרוב לשם. אגב, כל ה-96 הגדולים שטעמתי היו כאלה. האף נשלט ע"י ריחות לבנים (אפרסק, למשל), חבוש אפוי, העץ מאוד מינורי, כמו גם השמרים. החמיצות ממש חותכת את החך - תמתין, תמתין, היא אומרת לי. מה שמרשים הוא הנפח האינסופי שעטוף כמיטב המסורת בקטיפה רכה. זה יין גדול, סגור ומהודק, שמחכה ללב העשור הבא כדי להתחיל לתת את מה שהוא יודע. רמז למה שממתין מגיע בסיום האינסופי, אינטנסיבי וכמעט מכאיב הייתי אומר. יין מושלם, ואני מקווה שייצא לי להיפגש איתו בשיאו.


.
.

.
.
.
Krug Rose

  
Krug 1996 - מופת.

 
לייבסיטי - בניית אתרים