אוקטובר 2009

הגל החדש של יינני ישראל עושה גם הוא את המסע העולמי המקובל על בוגרי צה"ל. רק מה, במקום תרמיל הם אורזים מזוודה, ומייד אחרי לימודים אקדמיים בתחום הגפן והייננות הם מתחילים לחרוש את הכדור כדי לעבוד, לחוות ולהתנסות. המהדרין יבקרו ויעבדו לפחות בשלוש יבשות לפני שיגיעו חזרה הביתה. התוצאה - ייננים שמעודכנים עד הפיפס האחרון בכל מה שקורה בעולם, בניגוד משווע ללא מעט ייננים מקומיים שמכירים מקסימום את היין של השכן.

עידו לוינסון הוא דוגמא מצויינת לבחור שעשה סיבוב כזה. את התואר הוא קבל מאוניברסיטת מילאנו, הסיבוב הגדול נערך באיטליה, צרפת ואוסטרליה. כשחזר לארץ, נקלט עידו ביקב רקנאטי, לצידו של גיל שצברג, ובמקביל החל לנהל את תוכנית היין במכללת אריאל. את השינוי שעוברים יינות רקנאטי די קל להרגיש, אבל שם העבודה היא עבודת צוות, שכוללת מחלקת שיווק נמרצת, מנכ"ל מוכשר ובעלים דעתניים ועוד. אולי בגלל זאת, כמעין כרטיס ביקור פרטי, פתח עידו יחד עם אביו פרקטיקה צנועה, יקב גראז' אמיתי, שם לוקח עידו את ה"אני מאמין" שלו הכי רחוק שאפשר.

אמנון ועידו מייצרים כמה אלפי בקבוקים. זהו, ואין תוכניות לגדול. השנה הראשונות הוקדשה לצמד יינות זניים - שרדונה ומרלו, משנת 2008 הקונספט הולך עוד צעד קדימה. השרדונה של 2008 היה הראשון להציג את הקו השיווקי העתידי. שימו לב לתווית - נכון, הזן מופיע, אבל הדגש הוא על שם היין - Garage de Papa. האדום של אותה שנה כבר לא יהיה זני - גם הוא יכונה ע"ש המוסך של אמנון, והוא יהיה ממסך (בלנד) של כמה זנים.  האם היין הלבן יהיה תמיד 100% שרדונה? עידו מושך כתפיים. בינתיים כן, בעתיד אולי לא.
עד שהוא יחליט, היין הזה עושה היסטריה והיסטוריה. כמות מינימליסטית להחריד של יין מבוקבק שוכבת במרתף המקורר, על כל ארגז יש שם. מול-ים, מסה, כתית, קלואליס - הכל מכור, הכל מוקצה למיטב מסעדות הארץ, ומי שרוצה לטעום מוזמן לשלם את המחיר, שהוא יקר יותר מחלק מיינות בורגון הלבנים. היפה שבעניין - הוא טוב לפחות כמו חלקם.

.

קל לאפיין את סגנון היין הישראלי, ארץ יין חמה במיוחד (אזור 5 מתוך 5 לפי החלוקה המקובלת). האדום המקומי יהיה ע"פ רוב בשל, עשיר, פירותי ואלכוהולי, לפעמים ריבתי ולעיתים קרמלי על גבול ה"שרוף". ישנם לא מעט ייננים שלוקחים את זה עד לקיצון. עידו מסמן את המגמה ההפוכה. היינות שלו ישאפו תמיד להיות אלגנטיים, בעלי אחוז אלכוהול מתון, חומציות רעננה ובעלי יכולת השתמרות סבירה ומעלה. ממש עולם ישן, תאמרו, ולא תטעו. זו האג'נדה שמנחה את הלוינסונים, ומעניינת לא פחות היא הדרך שלוקחת אותם אליה.

"עולם ישן אמיתי אינו בהכרח יקב מלוכלך ומוזנח, או פרקטיקה שאומרת 'בואו נבצור ונראה מה יקרה', פעם כך ופעם אחרת" אומר עידו. "לטעמי, וקחו את Rayas כדוגמא יוצאת דופן לטובה, רוב העבודה החשובה אמורה להיעשות בכרם, והייננות צריכה להיות נקיה ומינימליסטית, כדי לבטא היטב אותו היטב". כפועל יוצא, ההשריות של לוינסון תהיינה קצרות, הבציר יהיה מאוד סלקטיבי - את השרדונה למשל בוצרים בשלושה סבבים, כל אשכול בזמנו. הגישה המקורית באה לידי ביטוי מלא בממסך האדום. "בניגוד לשיטת ה'נראה מה יקרה', אנחנו מחליטים מראש על הרכב טנטטיבי, ומחליטים מה התפקיד של כל רכיב בבלנד".
כדאי להתעכב רגע על הרעיון. המרלו, לב היין, אמור לתת את הטעם והאופי. לפיכך, הוא ייבצר בדיוק בנקודה בה הפרמטר הזה יהיה בשיא, בלי להתייחס לשאר המדדים - צבע, חומצה וכו'. הפטיט סירה אמור לתת צבע - אז הולכים איתו עד הסוף, לקבל את הגוון הכי עמוק שאפשר. לא שזו שיטה ייחודית - בכל יקב מסדר גודל מסוים מערבבים חלקות בעלות אופי שונה כדי להגיע לשלם הגדול מחלקיו. ההבדל הוא שכאן, קנה המידה הקטן מאפשר לתכנן את התהליך עוד בכרם.

 
עידו (מימין) ואמנון לוינסון - ראש אחר.

רגע לפני הטעימה, וקצת אחרי הסיור ביקב הזעיר (הכל נעשה בגרוויטציה, עוד יתרון לקוטן), אני מתחיל להעריך את הגישה השונה. כמו עידו, גם אני משתעמם ממרבית היין הישראלי שאני טועם. הכל דומה להכל, וגם הזנים ה"אקזוטיים" מנסים להיות מה שהם לא. גם אם היין לא יהיה טוב, אני חושב, לפחות יש תקווה שהוא יהיה אחר. אחרי הטעימה, אנחנו מחייכים בהנאה. היין אחר, והוא גם טוב. זיכרו את השם, גם אם לא תהיו מוכנים לשלם את המחירים.
לוינסון, עידו לוינסון.

אני מבקש מעידו למנות את שלושת הבעיות העיקריות של היין הישראלי, כפי שהוא רואה אותן. הוא קצת מהסס, אבל מתרצה:
1) חוסר עניין
2) חוסר בזהות עצמית
3) בעיה בהתאמה למזון בגלל בשלות היתר

"אין הרבה מה לטעום", מחייך עידו. שני יינות שרדונה, מרלו אחד, את 2008 האדום עוד לא סיימנו להכין, והוא יבוקבק בשבועיים הקרובים. אז טעמנו שלושה יינות ועוד קומפוננטות של הממסך מודל 2008. הפילוסופיה של עידו ואמנון מקופלת בכל לגימה, והם בהחלט שמים את הכסף היכן שהם מדברים, אם לנסות לעברת את הפתגם האמריקאי.

לוינסון שרדונה 2007, אין מחיר.
"בוא, אתה חייב לטעום את היין הזה", קידמה אותי מורן עשור באחד מביקוריי במסעדת מסה. מורן, הסומלייה דאז, היתה מהראשונים שנחשפו ליקב הצעיר, התלהבה מהיין והגישה אותו משך תקופה ארוכה בכוסות. ה-2008 עדיין מוגש שם בכוסות ע"י אלה סקר, שמאושרת בכל פעם מחדש מההפתעה שהוא גורם גם לשועלי יין ותיקים וציניים. אבל נחזור רגע ל-07.
האמת? כאז גם כיום לא ממש התלהבתי מיין הביכורים של עידו. אם תרצו לקחת את הכיוון של בורגון, היין הזה מצטט את מרסו, אבל הוא בעיקר ישראלי. פרי "חם" יחסית, רחב, חמיצות מתונה ולא ממש דומיננטית. מה שכן - העץ מאוד ברקע, וזה טוב.
האף נותן פרי יפה, אגוזיות קלה מתובלת בחמאה ושמנת. לא יין רע, ובוודאי שלא נוטף אלון כחלק מעמיתיו, אבל לא בסגנון שעושה לי את זה. כיום היין עודנו חי, רענן להפליא וממוקד - בהחלט עשוי טוב.
ציון: 86

לוינסון Garage de Papa שרדונה 2008, 140 ש"ח
מילה לגבי המחיר - היין אינו נמכר ביקב - אזל, המחיר הזה מצוטט מחנות כיכר היין שבכיכר המדינה, והוא נחשב זול. בחיי. שימו לב לתווית - השרדונה כבר חוסה תחת כנפי הגראז' של אמנון, אך השינוי אינו רק שיווקי - גם היין השתנה. כאן האוריינטציה היא כבר של שבלי, עם המון פרי לבן, אשכולית ולימון, לצד מינרליות בריאה. ייאמר מייד - הנפח, העוצמות והמורכבות הם במקום אחר, לא בגרנד קרו שבלי, אבל זה לא צריך להמעיט מהיופי של היין. מליחות קלילה, ריח ים אמר מישהו, ודי מפליא לגלות שהמיץ מקורו בכרמי יוסף.
זהו יין לאוכל, קל ואלגנטי, כמעט ללא תחושות עץ, ובוודאי ללא הזיהוי האמריקאי-ישראלי של וניל-חמאה-אלון. הישג מרשים.
ציון: 88
הערה למחיר:
נכון, הוא עלול לעצבן, אבל אם כבר ככה, לפחות שרוב הכסף יילך ליקב ולא לספקולנטים שונים. אז לשלם או לא? 
בעד - זה יין מיוחד, בכמות מינורית, ועל זה משלמים.
נגד: אפשר למצוא דברים לא פחות טובים בפחות כסף.
מסקנה: איש איש ועומק כיסיו. בבציר 2009 כבר יש יותר, אולי המחיר יירד.

 לוינסון מרלו 2007, אין מחיר
אזל. היין האדום הראשון עליו חתום עידו בישראל, וכאן מתגלה היתרון של טעימה נינוחה, במהלכה היין זוכה להפתח, להתעגל ולהתרווח בניחותא בכוס טרם קבלת גזר הדין. ההתחלה מעניקה מלוא האף פרי אדום ושחור, עם גוון ירוק שמזכיר מחטי אורן. הגוף בינוני, בשל ולרגע לא בומבסטי, חמיצות גבוהה (טבעית - מציין עידו) שבונה יין אלגנטי, נטול ריחות וטעמי ריבה-קרמל-סוכר. יין לאוכל ולטווח הארוך יחסית.
20 דקות עוברות, והירוק מפנה את מקומו למעט קסיס, אדמה וטחב קל, והיופי נשמר - ללא מתיקות. החמיצות תומכת בטאנינים הרכים ויחד הם נותנים מבנה טוב ליין. מורכבות? לא ממש, אבל אולי בגרסת המימסך גם זה יגיע. יין ראוי, מסקרן ומעודד - כן, אפשר גם אחרת.
ציון: 88

.

.
.

 
ממסך מהמוסך, לוינסון.

לייבסיטי - בניית אתרים