יולי 2010
הכל התחיל, למי שזוכר, עם אבירם כץ, הסומלייה המאוד סקרן והלא פחות ידען של "רוקח 73" שנסע לניו יורק וחזר מצוייד בחמישה בקבוקים עתיקים למדי, "מייד אין בורדו". 
מעבר לגיל מסויים, של השותה כמו גם של היין, הנסיון מלמד ש"אין יינות גדולים, יש בקבוקים גדולים". האם נפלנו על בקבוקים גדולים או שהכל מצא את דרכו לכיור? מצויידים במעט לחם וגבינות, מים קרים ושלל כוסות, יצאנו לדרך.


 1978 Château Beychevelle
במשפט קצר: היין עדיין חי ומהנה. קצת ריחות ירוקים ופרחים על האף, המון פירות יבשים, כצפוי מהגיל, אבל הכל הופך ירוק מהר למדי.
הפה רענן, נעים, פשוט, אין כמעט פרי אבל זה לא מפריע אם אוהבים את הז'אנר כמובן. הסיום מעט יבש. היין רחוק מלהיות מת, אמנם הוא קצת דל בפה והאף מבשר משהו שלא תמיד מתקיים, אבל החוויה מקסימה.
שעה אחרי, ה
אף מתובל, חווית הטעם מאוד מטושטשת אבל האף – נהדר. הרבה כבוד.
אלכוהול: 12.2%
מקדם הנאה: 8

 
Château Brane-Cantenac 1978
ירוק, טחוב, מעט רצפת יער ומרתף, שלישוני מאוד,
פה מיימי, חסר טעם כמעט, אבל לא מקולקל. פשוט גמור.
אחרי כמה דקות – נפתח מעט ומוציא פרי. פה מעט מתקתק. אפשר לוותר.
אלכוהול: 12%
מקדם הנאה: 3
 
 1970 Château Beychevelle
נתחיל מהסוף. הטריגר לכל העניין בבורדו משנות ה-70 היו רשמי טעימה שכתב ג'ון גילמן על יינות מתיישנים של שאטו ביישבל. הבחור צדק. היין הזה, שפרקר מאוד לא חיבב בזמנו, היה
הפתעה ענקית, ובמחיר מצחיק של כ-70$.
האף מקסים, חי ורענן, ה-מון פרי,גרפיט. אני ממתין וניגש שוב אל היין. המון חיים, מאוד אינטנסיבי, אפילו מרגיש צעיר.
על הפה – נפח טוב, חמיצות מעט גבוהה, רענן ואפילו טאני מעט. הפרי עדיין מורגש היטב, הסיום ארוך למדי. יופי של יין, חשבנו, והסכמנו שאף אחד מהעדר לא היה נוגע בו אם היה נתקל בו על מדף יינות בחו"ל. פשוט מרשים.
אלכוהול: 12%
מקדם הנאה: 10/10
 
1970 Château Branaire (Duluc-Ducru)i
אף מאכזב – ברט, טחב חזק, תבלינים – ואין פרי בכלל.
הפה יותר נעים, אבל עדיין לא משהו. חומצות בשפע, פרי במשורה. האף מתכתי, גם הפה. אפשר לעצור כאן. זה היין החלש ביותר עד כה.
אלכוהול: 12.3%
מקדם הנאה: 1
.
1986 Château Talbot
מסריח ברמות על . פסול ובלתי נגיש. כבר רגע הפתיחה בישר רעות כשתחת הלחץ הקליל של הפותחן הפקק נפל כולו לתוך הנוזל. ההמשך - כפי שתארתי. חבל על הדיו. אגב, מהיין הזה יש דוגמאות גדולות, ובשפע. צריך מזל.
אלכוהול: 12.5%
מקדם הנאה: 0, אכזבה גדולה.
 
Chateau Clos de Sarpe 2000
סט אמיליון.
שחור, מהודק, פרחים, פרי שחור, חבית, דובדבן שחור ובשל,
מודרני, לקריץ, מרוכז ועשיר, לא מובהק בורדו, עשוי נהדר – אבל מאוד בינלאומי, מודרני. פרי אדום, שמזכיר לי סוכריית תרנגול..
אלכוהול: 13.5% (14.5 בשנת 2009)
ציון: 94
 
Chateau Leoville Poyferre 2000
שחור, עשן קל, מינרליות, זפת וטבק,לקריץ. המון תה ארל גריי = ברגמוט. 
מרוכז, עשיר, מתיקות קלה, איזון מרשים, אבל ההבדל בסגנון ניכר לעין. בינתיים יש טוענים שזה היין כי טוב ששתינו היום. בן 10 – והוא עוד ילד שיחזיק מעמד שניים שלושה עשורים לפחות. לא יודע איך ה-2009, אבל זה מספיק לי לכל החיים.
אלכוהול: 13% (14% בשנת 2009, הגבוה אי פעם ליקב)
ציון: 96.

Chateau Monbousquet 1998
הרבה ירוק. יש פרי. ושוקולד על הפה.
יין ריבתי, הרבה עץ חרוך.
לא הרמוני או נעים במיוחד, חרוך וטאני. יחד עם זאת הוא צעיר ורענן. אין מה להרחיב. אכזבה.
אלכוהול: 13.5%, 14.2 בשנת 2009
ציון: 87.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

 

..

..

.2000 Ch. Clos de Sarpe, St Emilion

מסקנות?
בקליפת אגוז.
1) עזבו אתכם מהימורים על ענתיקות בלתי ברורות.
2) שימו לב לג'ון גילמן.
3) שימו לב לביישבלים משנות ה-70. שני הבקבוקים הראויים היחידים מתוך החמישייה היו מהשאטו הזה. מקרה? כנראה שלא.
4) גם אם מביאים בחשבון את גורם הזמן, ההבדלים ברורים בין סגנונות הייצור השונים בין הסבנטיז לשנות ה-2000 בבורדו. אני מניח ששנת 2009 תתקבע כשלב נוסף באבולוציה של האזור, לכיון הבינלאומי. בבורדו בוצרים היום מאוחר (הרבה) יותר מאשר בשנות ה-70 (שימו לב לאלכוהול!), והרמה הכללית של היינות היום הרבה הרבה יותר גבוהה מאשר אז.
אבל - ויש אבל גדול - למעט מיקרים יוצאי דופן פה ושם, שמשמרים לצד אחוזי האלכוהול האסטרונומיים את האופי הבורדלזי המיוחד וחסר החיקוי, רוב היינות הם יותר טכניקה ופחות בורדו. לפחות פחות בורדו של פעם.
5) במחיר של 350 דולר עבור 5 בקבוקים (היה גם יין קינוח מעפן....) - נהנינו מאוד. אבל בשליש מחיר היינו נהנים אותו דבר ושותים יינות נוספים.
.
היה כייף, כן ירבו.

 

.
.

תווית אמינה ומתגמלת, נקודה.
לייבסיטי - בניית אתרים