דף הבית >> עולם היין - אוסטריה! >> ארכיון >> יום הולדת ב-ויולט, אודים.
 





אוקטובר 2007
מאת רן שפירא


בערב לח יחסית, נפגשו 12 ידידים לחגוג יום הולדת על אוכל טוב ויין. הערב תוכנן כארוחת טעימות, אשר מוגשות למרכז השולחן, ומלווות ביינות משלל אזורים (יין אחד מכל מכל אזור קלאסי).
 
מסעדת ויולט במושב אודים כבר אוזכרה בעבר, והתאפקתי עם הבעת דעה, עד שאחזור שוב ושוב למקום, ואגבש דעה סופית.
The wait is over. אז לפני היין, שבעבורו בעצם הגענו הנה, מספר מילים על המסעדה, החוויה והמנות.
 
המבנה עצמו אינה פלא ארכיטקטוני, העיצוב אינו יוצא דופן, אך ה- settings פשוט מקסים ושונה מהאורבניות הרגילה של הכרך. השילוב של החצץ בחוץ, העצים והירק בכל פינה, הקיסוס על המבנה, הפטיו, מייצרים "לוק" שמזכיר ביסטרו כפרי, בואכה דרום צרפת. המיקום של המסעדה לתושבי השרון - נפלא עד סנסציוני.
ויחד עם זאת, אנו חיים בישראל החמה והלחה ולא בצרפת, ומזגן סלוני יחיד פשוט אינו יכול לצנן את שטח המסעדה, בטח כאשר הדלתות פתוחות דרך קבע. חם, חם מידי. גם לאנשים וגם ליין. אני מצהיר בזאת שעד שלא אקבל מידע מהמן על שינוי בנושא, כף רגלי לא תדרוך במקום בימים בהם טמפרטורת הסביבה אינה חורפית טבעית. אלמלא יינות הארוע לא היו מובאים ונשארים, בציידנית מקוררת (עקב ניסיון העבר במקום ...), הכשלון היה מובטח.


                  ויולט. כפר צרפתי. (צילום - יחסי ציבור)

השף יוסי שטרית - חביב, לבבי ומוכשר בעליל. הוא מוציא ממטבחו יצירות אומנות ויזואליות, אשר חלקן מקבלות תמיכה בבלוטות הטעם, חלקן פחות. היו כמה מנות מוצלחות במיוחד, מנות שנכנסות ללא מאמץ להיכל התהילה תוך הפקת סט של גניחות הנאה. הראשונה שבהן היתה מנה שבמרכזה פרוסות סלק עם בשר סרטנים (לא תמיד יש), אחריה אהבנו את פילה הלברק (מנה מבריקה בפשטותה היחסית, העומדת ביחס הפוך למושלמותה הקולינרית). ניוקי פורצ'יני הפתיע באיכותו ובטעמיו (שימו לב - דורש יין עוצמתי במיוחד עקב הציר המרוכז במנה), ואת הרשימה המכובדת סוגרת מנת צלע טלה מהחומר שחלומות עשויים ממנו (בין 2-3 מנות הטלה הטובות בארץ, אם לא הטובה שבהן !).

מנות מומלצות נוספות (אך ללא רישום ב- hall of fame) היו הקוקי סן ז'ק, פירות ים ברוטב חמאה, טורטליני לחי עגל (פעם היה טוב, פעם קצת פחות – דורש הקפדה במטבח על זמני עשייה), והאנטריקוט (פשוט מצויין – ולא תמיד מופיע בתפריט).
פחות הרשימו הסביצ'ה, נתח של סינטה מבשר עגל (הבשר לא הרשים, והרוטב מעט מתקתק מידי לטעמי). מנת הריזוטו, ומנת עלי באקצ'וי במילוי בשר טלה. אלה כולן היו מנות חביבות אך מופחתות השראה מהאחרות, בוא נאמר בעדינות. ומילה לגבי קינוחים: המומחים הטועמים טענו כי הללו אינם ברמת המנות הרגילות. בכל מקרה זה אינו הצד החזק שלי.
 
כל המנות כמעט ללא יוצא מין הכלל מעוצבות ברמה הגבוהה ביותר.
רוב המנות הראשונות קטנות בכל קנה מידה (גם מהצרפתי הקלאסי). מנות בסגנון של "ביס וסיימנו". די מרגיז לאור המחירים, ובמקרה של מנות משותפות – זו של הטלה, למשל, זו עובדה לא ממש משעשעת. בעיקריות המצב בהחלט טוב יותר. יש חריגים משני הצדדים. מנת צלע הטלה (צלע אחת בלבד, וכולם יודעים כמה קצת בשר יש עליה ...) וטובה ככל שתהיה (מעולה כבר אמרנו ?), בעלות של 150 ₪ תציג בעיית תמורה רצינית לכסף. מצד שלישי תקבל עודף מ- 80 ₪ ממנת הפורצ'יני המצויינת (שהיא אמנם מנה נטולת בשר).
ערב הכולל (גם לחם וחמאה) מנה ראשונה, עיקרית וקינוח במחיר ממוצע  יפרידו מארנקכם כ-200 עד 225 ₪. אחרי קפה ומים, ולפני טיפ וחליצות, מתקבלת שורה תחתונה לא זולה. חוסר הניסיון בניהול עסק בענף - מורגש, בכל מיני התנהלויות שגרמו להרמת גבה אצלנו, ולא רק בנושאים הקרובים לליבם אצל חובבי היין הפוקדים מסעדות באופן קבוע. זה יכול לפגוע בהנאה, לעיתים אף להרגיז, אבל אני מקווה שעם הניסיו, הגישה תשתנה. ואם לא, אז מבחן השרידות יהיה זה שיקבע.
 
בקיצור, מומלץ, בעיקר בחורף, לא לכל יום ולא לכל כיס.
 

 




 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



היין
 
פתיחה תוססת עם ירדן בלאן דה בלאן 97 – לא יאמן, חי ותוסס (מאד תוסס), המון בועות קטנות, עדיין עשיר ומעט פרחוני, ואגוזי, עם חומציות יפה, לא מאד ארוך, אבל הבועות מורגשות, ולמרבה הפלא כי היה גם מחזיק עוד שנה שנתיים אם כי אין סיבה לחכות איתו. 88-89. יופי של יין ישראלי.
 
2006 Joh. Jos. Christoffel Erben, Riesling Erdener Treppchen Spatlese – היין הפתיע. לא אהיה זה שיחילט אם הוא הפתיע לטובה או לרעה - הדעות היו חלוקות - אבל הוא לא היה אמור להפתיע. הוא היה די טרופי, אננסי, ו...מתוק. נכון, זו לא הגרסה היבשה, אך החלקה הזו נבחרה במיוחד עקב יכולה לנפק (ללא תלות בזהות היצרן) סגנון מינרלי מודגש, עם גיר ו- slate. זה לא קרה הפעם. ההפתעה התעצמה עקב השנה שאמורה למשוך לכיוון החדות ולא לכיוון הבשלות. יגידו המומחים, כן, אבל בשנה זו, היצרן הזה,בסגנון עשה ככה וככה, והחלקה המשתתפת בכלל בשנה זו היתה ...וכו' וכוו שאר ברבורים. תירוצים. היינו שם, טעמנו בקבוק זה שם. קנינו מהיינן ... לך תבין. החמיצות היתה שם, האורך היה שם, אך החדות לא. 88.
 
Pichler Von Den Terrassen Smaragd  2004 – עוד יין מהסוג המתחכם. שוב אני לא מצליח להבין כיצד העסק עובד וזה מתסכל. צהבהב שקוף, עם אף מעניין של אפרסק לבן, קמומיל, מינרליות קלה, גוון מאובק משהו (שמרים?). הגוף בינוני מינוס, בפה דווקא עשיר יחסית עם פירות טרופים לבנים (ליצ'י), וחומציות יפה. צעיר לאללה. עוד 3-5 שנים יהיה טוב יותר. 89.
 
Domain Bouchard Pere & Fils   Corton-Charlemagne GC 1996, – הצבע מראה את הגיל, עם מינרליות בורגונית מודגשת, עץ הדר המשתלב יפה בפרי, ויחד נוצר אף מקסים. בפה היין מרגיש מלא, עסיסי, מעט לימוני עם עץ (שאותי הפתיע, כי איני זוכר עץ מורגש בפעמים קודמות). גוף מלא וסיומת ארוכה. הפה היה עצי מידי לטעמי. 91-92 בטעימה זו. היין ללא ספק היה זקוק לשעה או שתיים נוספות של נשימה. אני עדיין עומד מאחורי דעתי על היין מטעימות קודמות, כי היין שווה ללא הנחות 94+. תענוג יהיה להמשיך ולהנות ממנו ב- 8 שנים הקרובות.
 
 
Chateau de La Tour, Clos-Vougeot Grand Cru 1998  – יופי של בורגון. יצרן בינוני ולא עטור תהילה, אשר את שמו יצר בעיקר מחלקה זו (ומשם מקורו). אף נהדר של פירום אדומים, פטריות ואדמתיות מודגשת, מעט עץ המשולב יפה באף (וגם בפה). בפה, האדמתיות נמשכת, עם גוף בינוני וחמיצות יפה, אך הפה אינו ברמת האף. בסך הכל בורגון שהפתיע לטובה, למרות השנה. וכן, הייתי שמח אם היו לי עוד. 92.
 
Ceretto,Barolo Bricco-Rocche, Brunate 1996  –  אני מודה. היחס שלי מראש היה אמביוולנטי. סינגל של ברולו משנת – 96 הקלאסית, זו התחלה שקשה עליה. מצד שני, לא הייתי מחסידי היצרן אף פעם (ולמרות ניסיון מוצלח עם מספר יינות prapo ). הבעיה היא שאת החלקה הזו אף פעם לא חיבבתי, גם מיצרנים אחרים. אין בה את האלגנטיות המצופה מברולו. החלקה הזו נותנת עוצמה, אדמתיות, יין "מרובע" שאין בו קווים עגולים. היין היה טאני ,הרגיש צעיר, עם tar , עלי דפנה, ופירות יבשים. יין שאפשר לאמר עליו "כפרי", מחוספס וגס. ארוך, ובעל חמיצות בינונית. 92-93. ניתן לשתות עכשיו וגם בעשור הקרוב.
 
Chapoutier, Cote Rotie, La Mordoree 2000 –  שמים באף, שואפים, חיוך אווילי נמרח על הפרצוף, והמוח מיידית מקטלג טיעונים לצורך שכנועים עצמאים עתידיים המסבירים את העיסוק האובססיבי בתחביב היין, ובנזקים הפיננסים המלווים אותו.
אף כל כך אלגנטי עם סיגליות ונתח רוסטביף מדמם שנדחף לבקבוק, ונגיעות של עשבי תיבול. בפה עשיר, אבל לא מגיע לרמות הקסם של האף. מפולפל ובעל חמיצות נפלאה. 93. לא מורכב ומוטרף כמו ה- 98, אבל בהחלט יפה. בתחילת חלון השתייה (10-12 שנים).
 
 
1998 Pegau, CndP, Cuvee Laurence – יקב שאוהבים לא לאהוב. אני לא לגמרי מבין מדוע. ספציפית, יש ל- Cuvee הזה את כל המרכיבים להצליח. גפנים זקנות בחלקה נהדרת המוציאה ללא יוצא מן הכלל יינות נפלאים ליצרנים השונים, השקעה בחביות, ומסורת משפחתית.
לקח ליין זמן להוציא את הארומות החייתיות שלו. ויש לו כאלה. חסרי הסבלנות אכן קיבלו את קשת הניחוחות ההתחלתית שהיתה ריכוז פרי מטורף ועוצמתי של שזיפים וגרגירי יער. תוסיפו לכך גם טאנינים שלא היו עדיין משולבים ביין כמו שצריך, עץ (במידתיות!) -  ומייד אפשר להכריז  כי היין הוא עולם חדש. חמיצות בינונית, סיומת ארוכה מאד. צעיר מאד. זה מעט אנטיתזה ליינות שנלגמו לפני ואחרי, אבל זה לא הופך את היין לפחות טוב. 94.
 
1998 Chateau Ducru-Beaucaillou –אחד מהיקבים האהובים עלי, והוא כל כך מסורתי שהמושג "בורדו של פעם" תפור עליו. את היינות האלגנטיים של היקב הזה אפשר לטעום מייד עם יציאתם לשוק, או שכדאי לעוזבם ל 15 שנה. אין באמצע, אין פשרות, אין קיצורי דרך. וכחובב בורדו בכלל והיקב הזה בפרט, הייתי צריך לדעת זאת. 
זו אינה שנה גדולה בסט. ג'וליאן, וגם כאן, מעבר לניחוחות הפירות השחורים המרוכזים, נמצאת מינרליות קלה. למרות שהבקבוק היה פתוח כ- 4 שעות לפני, היין לא "נפתח" ולא נתן מעצמו. גם לא אחרי 15 דקות בכוס, עם טלטולים וסיבסובים שלא ממש עשו עליו רושם. היין התעלם ממני לגמרי. אז נכון שאיפוק, איזון ואלגנטיות הם שם המשחק ביין הזה, אבל אני לא הצלחתי להעריך היין במצבו הנוכחי. לא לגעת לפני 2012.
 
2000 Chateau Suduiraut – אחד מהבתים היותר אהובים עלי, בגלל העדינות, והפרחוניות. גם בשנים חמות, מצליחים ליצור שם יין שאינו "כבד" ואלכוהולי, אלא פרחוני, עם דבש עדין, ואפרסקי.
גוף בינוני, חמיצות בינונית יפה ומתיקות סבירה. לא מורכב במיוחד, אבל מהנה. הסוטרן/ברזק 2000 המהנה ביותר שטעמתי עד היום. מצויין עכשיו אבל בטח אין לו בעייה ב- עשור הקרוב. 89. 
 
הערב הסתיים בפטיו, עם סיגר וארמנייק משנת 1969. ואומרים שהחיים קשים.
   
לייבסיטי - בניית אתרים