דף הבית >> קריסת האימפריות.
 

 אוקטובר 2008

מי היה מאמין.
לנגד עינינו מתרחשים תהליכים שנחשבו לבלתי אפשריים: אימפריות קורסות. אני לא מדבר על הבורסה, לא על פוליטיקה ולא על עתידה של המעצמה היחידה בעולם (?), ארה"ב. שתי האימפריות עליהן אני מדבר ממוקמות בצרפת, שתיהן רועדות כתוצאה משינויים עולמיים, ולשתיהן נראה עתיד מעורפל קלות, שלא לומר עטוי בעננות אפורה ומאיימת.
אני אסביר.
כל מי שהחל לרכוש יינות בורדו מדורגים מבציר 2003 ואחריו מ-2005, יכול לחכך את ידיו בהנאה. על הנייר לפחות, הוא עשה תשואה שמתחרה במיטב הבורסות והמורסות של העולם. 200%? 300%? תגידו אתם, כל מספר זוכה, ובינתיים המחירים יציבים. התחזית של פרקר מימשה את עצמה במלואה, ומחירי יינות מהדרג הראשון של בורדו ניפצו כל משוכה דמיונית – 10,000$ ויותר לתריסר בקבוקים. מדד ה-Liv-Ex 100, שמתעדכן אחת לחודש, עלה פי שלושה בארבע שנים. נכון שנתוני אוקטובר המר עדיין אינם מופיעים במדד, אבל אחרי שתחלוף הסערה (ובהנחה שהמחירים יירדו) ויגיע גל חדש של אופטימיות כלכלית, העובדה הפשוטה תישאר: כמות היינות שמייצרים אחוזות העל של בורדו היא זניחה ופעוטה ביחס לביקושים, וכשהרבה כסף רודף אחריה, המחירים עולים. "אנחנו מייצרים פנטסיות, לא יין", אומר הבעלים של שאטו אנג'לוס היוקרתי, ומסכם בכך את העניין כולו. המצב מעולם לא נראה טוב יותר עבור בורדו, נכון?

ממש לא. אותם מאה עצים גבוהים וחסונים מייצגים לא יותר מ-5% מתוצרת היין הבורדלזית, והם מסתירים תחת עלוותם הבוהקת יער חולה, חולה מאוד. המתקפה על יינות בורדו נערכת משני כיוונים. מצד אחד זו הצריכה המקומית יורדת בעקביות מעוררת דאגה. מצד שני, מהפכת העולם החדש לא פסחה גם על צרכני בורדו. הנכונות של הללו לשם פרמיה מופקעת עבור יינות-צפרדעיים הולכת ופוחתת, אולי היא אף נעלמה כליל. הצפרדע היא כפולת משמעות – מצד אחד יש לה את אפיל וקירקור במבטא הנכון, אבל מצד שני ניצב הטעם... מי יכול לבלוע כזו צפרדע? יהיה מי שיטען כי העשור האחרון הביא עימו לא מעט שינויים טכנולוגיים ובעיקר פסיכולוגיים שייעלו את העבודה בבורדו ה"אחרת", עשו את היינות חלקים, פירותיים ונגישים יותר – אבל השאלה המיידית היא האם משהו מהאופי הייחודי הלך לאיבוד בדרך. ייקח עוד זמן להשיב על השאלה, אבל בינתיים נוכל להציץ על כמה מספרים.

 



התעשיה חולה, חולה מאוד

 

בבורדו יש לא מעט אחוזות יין קטנות-בינוניות, שמעבדות בממוצע כ-20 הקטר (200 דונם), והללו אינן מצליחות להרים את הראש. המשבר החל אחרי שנת 2000, ובשנת 2004 היה המחיר הממוצע באזור ג'ירון, למשל, כ-844 יורו עבור חבית של 900 ליטר. "באחוזות של 12-20 הקטר המשמעות היא רווח של 200 יורו להקטר – וזה פשוט מגוחך", טוען פטריק וסר, ראש איגוד היצרנים באזור. "בשנת 2007, עם יבול של 50 הקטוליטר להקטר, הרווח אף ירד. רבים מאיתנו נאלצו לחפש תעסוקה נוספת כדי להתקיים". אלף – אלף! – כורמים באזור הפסיקו לעבד את כרמיהם משנת 2003 ועד היום. חלק לא מבוטל מהכרמים נעקר, חלק הוחכר לבתים גדולים יותר, אבל המשמעות ברורה.
אנשים אחרים נשמעים מעט יותר אופטימיים. דברו עם וויליאם וייט מישראל, איש המכירות האזורי של סישל, תאגיד היינות הבורדלזי-עולמי הידוע. אלאן סישל, יו"ר התאגיד, משמש גם כראש איגוד סוחרי היין בבורדו. הללו דווקא מרוצים מהמצב: "אנחנו מתקדמים ומקבלים כ-1000 יורו עבור חבית בורדו, שזה כבר קרוב למחיר שיווי המשקל. שלוש שנים אחורה, המחיר היה רק 750". מבעד לעיני אנשי המסחר הפיתרון ברור, והפנים הם לעבר ייצוא. השאלה המעניינת היא אם בבורדו המושחתת מגיע הכסף העודף לכיסי המגדלים או לכיסי שרשרת המכירה – קורטייה, נגוסיאנט, יבואן ומפיץ. כך או אחרת, נראה כי העתיד אינו צופן יותר מדי אושר ליצרני האזור. המחירים בירידה, התחרות בעליה, והמודרניזציה עלולה לעקר את הסגנון הבורדלזי מתוכן אמיתי ולהפוך אותו לעוד יין "שחור" ובשל ככל שניתן. אל תדאגו לפטרוס, אוזון, לאפיט ולאטור – ליינות הללו ממילא לא נוכל להתקרב בעשור הבא. הבעייה של בורדו טמונה בבסיס הפירמידה, וזו – רעועה מאי פעם.
 

 

 

 ומה קורה מעט מזרחה? שמפן נמצאת בפריחה חסרת תקדים ואולי אף חסרת אח ורע בעולם היין הגלובלי. נכון שיש פינו נואר בשמפן, אבל בתור חובב פינו נתונה תשומת הלב שלי לבורגון, דוכסות הפינו נואר העולמי. אבל גם הדוכסות הזו נופלת. אל תקפצו. סבלנות.

הפעם הראשונה שמחשבות כפירה כאלה חילחלו לראשי היתה אחרי טעימת פינו נואר שערכנו לקראת גליון נובמבר 2004 של "על השולחן". היה מנצח אחד ברור לטעימה, והסגנון הבשל, הרך, עם הגוון האדמתי-טחוב הכל כך אהוב, הפרי האדום – הכל הצביע על בורגון. נכון, היו מעט סימנים מחשידים: מתקתקות קלה, עוצמות שחרגו במעט מהפרוטוקול המוכר, אבל הסך הכל היה קסום. אחלה בורגון. הבעיה עם היין היתה שהוא היה אחלה פינו, אבל לא מבורגון. :Beringer north coast  pinot noir 2000לקח את הקופה, בלי להשאיר שבויים. לצידו ניצח את הטעימה פינו נואר ניו זילנדי שלא נמכר בארץ, Ata Rangi שמו.
מדובר במקרה, חשבתי, ושמתי את התוצאות בצד. מי יקנה פינו קליפורני ב-200 ₪ כשבמחיר הזה אפשר לקחת הביתה בורגונים אדומים טובים של יצרנים בעלי שם? ומי יודע היכן יהיה היין עוד שנה-שנתיים? הלכתי הלאה.
בפעם השנייה כבר לקח לאסימון ליפול מהר יותר. כמה כתבי יין קנדיים בקרו בארץ, ולצד יינות הקרח המצויינים שלהם, הם טילטלו עד אלינו כמה יינות פינו נואר. בגאווה בלתי מסוייגת הם הציגו אותם לטעימה, אבל בשורה גדולה לא מצאתי בהם. עד שפתחתי בקבוק של Clos Jordanne 2005, מיזם משותף של יצרן קנדי ושל משפחת בואסה הבורגונית. לא יין גדול, אולי 87-89 נק', אבל מאוד "פינואי", והוא קרוב לבורגון כמו שדומינוס מתייחס לבורדו: לא תאומים זהים, אבל בהחלט בני דודים עם גנטיקה משותפת. המחיר לא זול, כמו כל יין שנמצא ב"זון" (כ-35$ קנדי) אבל בהחלט לא בשמיים. אבל זה עדיין לא הספיק. תעשיית היין הקנדית לא משכנעת כדי לשאת על כתפיה מהפכות שלמות. ניאלץ להמתין.
בפעם השלישית כבר היה האסימון מצופה חמאה. חבר מהשכונה יצא לסיבוב עבודה בארה"ב והתייעץ איזה יין להביא. לצד שני בורדו (בחירה שלו) ושמפניה אחת (שלי) ביקשתי פינו נואר צנוע עליו קראתי ברשת – סיינטסבורי קרנרוס גארנט פינו נואר 2006, 18$ מחירו, מה שמייצג מחיר סיטונאי של 12$, 40 ומשהו ₪. האם יש יין במחיר כזה בבורגון? אפילו לא קרוב. החבר קבל את היין בטעימה עיוורת לצד פינו נואר בורגוני, וכמובן שהוא נפל בפח. גם אני. אבל מכת המוות הגיעה רק עכשיו. "מהדבר הזה מייצרים קרוב ל-300,000 בקבוקים", אומר דף המידע של היקב. חשבתי שכדאי לכם לדעת. וזה רק יקב אחד, ורק בקליפורניה. למעשה, בקליפורניה לבדה נטועים יותר כרמי פינו נואר (100,000 דונם) מאשר בבורגון עצמה! אין לי ספק שחוץ משני היינות הקליפורניים הללו, יש עוד הרבה הרבה פינו נואר טוב בדרום מערב ארה"ב, במחירים אפשריים, ואני לא חושב שאפשר לומר את אותו הדבר על בורגון. ועוד לא דיברנו על אורגון ועל ניו זילנד.
הנקודה הובנה, וזה הרגע לסייג את הדברים. יינות השורה הראשונה של בורגונדי נמצאים (לפחות כרגע) מחוץ למשחק. יינות הגרנד והפרמייר קרו המשובחים ממשיכים להציע חוויה שאף פינו נואר אחר בעולם אינו מציג. "רצועת הזהב" של בורגון עדיין שומרת על מעמדה, המחירים נוסקים והרמה הגבוהה נשמרת (אתם יודעים, עם אחוזי ההצלחה הרגילים). הבעיות העיקריות מתמקדות באזורים הדרומיים – שאלונז ומאקונז, ובמידה לא מבוטלת גם ביינות ה-הוט קוט וחלק מיינות אפלסיון בורגון עצמם, שלא מצליחים לספק את הסחורה. באזורים הדרומיים מוצאות עצמן משפחות שלמות מחוץ לעסק, והתהליך רק צובר תאוצה.
מה הפתרון? כואב, אבל יותר מאדם אחד כבר הצביע עליו: בורגון צריכה לייצר חצי - ובמחיר כפול. האמצעי? הגבלת יבולים ע"פ חוק. רק כך תוכל בורגונדי לשמר את מעמדה כבירה העולמית של פינו נואר משובח. כל פיתרון אחר פירושו להמשיך ולדמם נתחי שוק לטובת אזורים אחרים, דבר שכבר קורה כיום. תגידו לה טאש? מוזיני? אין ויכוח, רק שכמו לאפיט ופטרוס, גם היינות הללו הופכים לזיכרון רחוק, או במקרה הטוב ליינות לארוע חגיגי של פעם בשנה. פינו נואר לשבת? בהחלט, מקליפורניה, ורחמנא ליצלן, אולי אפילו מרמת הגולן.

 

 

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים