דצמבר 2010
מאת: יעל סנדלר, מלבורן, אוסטרליה.
את היין האוסטרלי הראשון שלי הכנתי ממיץ שהגיע מכרם שניצב בדיוק מאחורי הקפיטריה. ויונייה, סינגל ויניארד, אדלייד, אוסטרליה. ישנם רגעים - קצרים, כי למי יש זמן לשקוע במחשבות - בהם אני צובטת את עצמי, נדהמת מהדרך שעברתי בשנה האחרונה. חופשת הקיץ (שם למטה עכשיו קיץ), הביאה אותי לנסות ולכתוב על השנה הזו ובכלל על הדרך שעברתי ושאני עוברת מסומלייה על גדות הים התיכון, הרצליה, לייננית שבדרך.
הרבה זמן לא חשבתי בעברית, בוודאי שלא כתבתי בעברית. הרבה זמן לא כתבתי בכלל, אולי בשל כל ההתרחשויות, העבודה, הלימודים ושאר החוויות. שורות אלה נכתבות ממלבורן, אוסטרליה, בעודי מחלימה מפציעה קלה ברגל (תאונת עבודה - והנה מצאתי את הזמן לכתוב!), בסיומו של סמסטר ראשון מתוך שלושה בלימודי תואר שני בייננות באוניברסיטה של אדלייד.
קיצור תולדות הזמן: זכיה בפרס ירדן היוקרתי הביאה אותי לשבוע עבודה בלונדון. קצת מזל והרבה אהבה האריכו את השבוע לשנה שלמה ב-Gordon Ramsey at Claridges. כמה חודשים לפני סיומה, הגיע המכתב. ביד רועדת פתחתי את המעטפה. "אנו שמחים לבשר כי התקבלת לתכנית הלימודים Master Of Oenology- מצפים לראותך ביולי הקרוב".
קשה לתאר את ההתרגשות והשמחה. הרי זה מה שרציתי לעשות מלכתחילה! סוף סוף ללמוד ולהבין את כל התהליכים ומה קורה עד לרגע בו נקרעת הקפסולה, נחלץ הפקק (או מסובב, אנחנו באוסטרליה אחרי הכל) וכל התיאורים הבומבסטיים נזרקים לחלל. תענוג! כן!  זה מה שאני רוצה לעשות! ובכלל, שמעתי שיש לאוניברסיטה כרמים ויקב משלה ושממש מלכלכים בהם את הידיים, עושים יין אדום ולבן ואפילו, אם רוצים גם מבעבעים ומחוזקים. ובכלל – אוסטרליה! תמיד רציתי לנסוע לשם לטייל, לבקר ומה יותר טוב מלגור באדלייד כשחלק ניכר מאזורי היין של דרום אוסטרליה נמצאים במרחק 15-45 דקות נסיעה? אדלייד הילס במרחק יריקה, מקלארן וייל, בארוסה, קלייר ואלי כמעט מעבר לפינה, ואפילו קונווארה לא ממש רחוקה אם מחליטים לעשות איזה רואד טריפ של כמה שעות. נשמע טוב לא?

                                                           לילה אחרון ב"קלארידג'ס". כאב לצד ציפייה.
אבל מייד, לצד האושר, כאב הפרידה הצפויה מרגיש כמו אגרוף בבטן. רגע, אז לעזוב את המסעדה? הרי אני כל כך אוהבת את האדרנלין, ההתרגשות, הקצב, את חוסר הוודאות מה יוליד הערב, מי יגיע? מה ישתו? מה נטעם? המפגש עם האורחים עושה לי את זה כל ערב מחדש, אני מוקסמת מהאתגר של התאמת יין ואוכל, וסובלת באהבה את החום מהמטבח, הצעקות והקללות... הכל חלק מההצגה הגדולה ואני אחת מהשחקניות! אז לוותר על כל זה? ומה עם ימי החופש, שמוקדשים כמעט תמיד לטעימות. או ארוחות צהריים וערב עם ייננים, ספקים, מאסטר קלאס כאלה או אחרים, כולם מגיעים ללונדון ואנחנו בתור סומליירים זוכים להיות אורחים שלא משוייכים ליקב אחד ספציפי, מצליחים לרקוד על כל החתונות, לאכול מן העוגה ולהשאיר אותה שלמה. טוב, הבנתם את הרעיון. 
הרבה אנשים מכנים את לונדון "בירת היין העולמית", ומי שרוצה ללמוד, לחוות ובעיקר לטעום – זה המקום, להיות ולעבוד בו (בתנאי שמצליחים להתמודד עם מזג האוויר כמובן). קשה לומר שזו עבודה "זוהרת יותר" מעבודה של יינן, כי היא בהחלט קשה ומעייפת, ואחרי 10 שעות על הרגליים עדיין צריך לחייך ולהתייחס ללקוחות האחרונים של היום כאילו הם היו הראשונים... אבל בהחלט יש את הרגעים שבשבילם הכל שווה! דוגמאות? לא חסר.
מאסטר קלאס עם אוליביר קרוג שמוזג לך בעצמו את השמפניות שלו, מפגש עם רישארד ג'אופרוי המאסטר בלנדר בדום פריניון שמסביר ומלמד, טעימה של חמשת הגדולים בבורדו משנת 1990 זה לצד זה, טעימות אורך שונות שהולכות עשורים אחורה... ישנם המון רגעים קסומים, אבל הגדולים באמת מתרחשים אפילו על בסיס יום יומי: הנה, אותו זוג צעיר שחסך כל השנה כדי לבוא ולחגוג יום נישואים או יום הולדת, הם מחוייכים, סמוקים ומתרגשים לטעום יין חדש שלא הכירו, ואחרי הטעימה הם מביטים עלי ואני יודעת! - פשוט יודעת! - שעשיתי להם את הערב.
 





 אבל אם להיות כנה עד הסוף, לפעמים, בשעת לילה מאוחרת, כשהייתי צועדת מתחנת הטיוב הביתה, נושמת את האוויר הקר, הרגשתי שמשהו חסר. נכון שהיה ערב מוצלח, מכרנו המון יינות גדולים, טעמנו, השוונו רשמים, באמת חוויה בלתי נשכחת, אבל בסופו של יום מכרתי הרבה בקבוקי יין של הרבה ייננים אחרים. יכול להיות שהענקתי להרבה אנשים שאני לא מכירה ערב של הנאה וחווייה, אבל מה נשאר לי בסוף? גרעין קטן של חוסר סיפוק הלך וצמח לעץ של ריקנות. חסרה לי היצירה, יצירה שהיא אישית שלי, שבנויה על פי מה שאני חושבת שהוא נכון או ראוי או טוב. אני רוצה לקבל את ההחלטות על יין שלי ולספר את הסיפור שלי, ושלו, על התווית האחורית.    
 הרמתי את המבט מהמכתב. ההחלטה לא קלה, אבל כן, אני אסע לאדלייד! גם אם בסופו של דבר לא אייצר יין שלי, עדיין אזכה ללמוד אותו בצורה הרבה יותר מעמיקה ומפורטת, והרי אף פעם אי אפשר לדעת או ללמוד יותר מדי. 
כמה חודשים אחרי, המכתב ושאר החיים שלי היו כבר במזוודה. הרבה דברים נשארו 
מאחורי שם בלונדון. טיסה של שלושים ומשהו שעות לא עוזרת להשכיח את כל הפרידות, אך בסופו של דבר מצאתי את עצמי בארץ חדשה, בה כולם מדברים מוזר, לפאב קוראים מלון, לארוחת ערב קוראים Tea, במקום תודה אומרים Ta, לכדורגל יש חוקים משל עצמו ובסופר מוכרים סטייק קנגרו... הרשימה עוד ארוכה, אבל זה יהיה בית לשנים הבאות.

To be Continued !
 
לייבסיטי - בניית אתרים