פברואר 2011

פברואר 2050
מאת ליאנה לוי.

שלושה דברים יקרים ירשתי מאבא, שהלך לעולמו בסוף העשור הרביעי של חיי. 
ארבעה ארגזי בורדו גרנד קרו מבציר 2003 - הניבו דירה יפה לילדים.
תרגיל ה"לספור עד 4" לפני שנדלק ה"פתיל" הקצר עד כאב שלי - מנע ממני הרבה כאבי ראש מיותרים, למרות שבינינו, לפעמים עד 4 לא ממש מספיק.
אבל בעיקר אהבתי את ארבעת הארגזים של בקבוקי יין ישראליים - לא לשתיה, הוא כתב עליהם, שהפכו להיות אחראים על מחלקת הזכרונות המשפחתית. הוא ראה בהם סוג של היסטוריה, מקומית אבל לא פחות מזה - פרטית שלו.
.
יש שם בקבוק של קברנה 1976 מיקבי כרמל, קברנה ירדן משנת 1985, קצרין 1990 - המשוגע עוד שמר את ארגז העץ המקורי, יש שם את הלא מסונן של סגל מבציר 2001, הראשון של פלדשטיין, סוביניון לבן 2001 של דלתון ועוד המון בקבוקים אחרים עליהם הוא יכול היה לספר לי שעות. לא תמיד הקשבתי, ולרוב לא היה לו איכפת. אני ממילא שותה בעיקר שמפניה. אבל הסיפור על ה"שבו" 2009, האדום הראשון של גבי סדן, היה הראשון שזכרתי את שורשיו בילדותי, גם אם מאוד במעורפל,.
.
"הייתי שם, כשהיין הישראלי המודרני נולד", הוא היה אומר. "הייתי שם, אצל הג'ינג'י מהגליל, בשנה הראשונה שהוא החליט לעשות יקב במודל של עמק הרון. תוך שני עשורים הוא סחף אחריו את כל התעשיה. הקברנה לא נעלם, אבל הבון-טון הפך להיות השילוש הקדוש של סירה-גרנאש-מורבדרה. אצל גבי התווסף לזה גם ברברה. איטליה עם צרפת? אחרי 5 שנים זה הפך להיות הכי ישראלי שיש. תארי לך, אפילו אנשי רמת הגולן שהמציאו את הקברנה-מרלו המקומיים, החליטו לטעת באלרום גרנאש וקריניאן, למרות שנותרו רק 50 שנה עד להחזרת השטח לידי הדמוקרטיה הסורית הגדולה, השם שקיבלה חתיכת הארץ שמצפון אחרי מהומות 2012.
.
"הוא לא יענה לך לטלפון", אמר לי כל מי שרק שאלתי. "גבי כבר מזמן הפסיק לקבל ביקורים, רק פה ושם איזה מישהו מצליח להתפלח אליו".
לכל אזור יש את ה"פרא אדם" שלו, מין איש טבע-פילוסוף-אינטלקטואל שעושה יין שלא דומה לשום דבר אחר בשום מקום אחר בעולם. ז'אק סלוס בשמפיין, הנרי בונו בשאטונף, לרואה בבורגון. גבי סדן החליק בטבעיות לתוך הנישה הזו, הרבה לפני השנה בה הוא קבל 97 על יין ה-SV הראשון שלו, "סירה בוואדי 2020". בניגוד לדעה שרווחה בציבור, אמר לי אבא, הוא לא תפס תחת על העולם. הוא פשוט הפסיק לתת לעולם לתפוס תחת עליו. PR, שיווק, קידום מכירות, כל השיט הזה - פשוט נמחק באחת מסדר היום שלו. נשארה עשיית היין המזוקקת וחסרת החיקוי שלו, ורשימת המתנה בלתי נגמרת לשלושת יינות העל שלו.
.
"טעמתי את הוואדי מהבציר הראשון של 2010", ספר לי אבא. חלקות הסירה של גבי ניטעו מאוחר יחסית, שנתיים אחרי השאר, פשוט בגלל מחסור בחומר ריבוי. "בינתיים הוא קנה מפה ומשם קצת ענבים, רק סירה, שיהיה עם מה לעבוד. היה לו קצת מדרום הרמה, ממצפה אופיר, יין שהיה שמן ורחב, בשרני מאוד - אני חושב שגבי עבד עליו הכי קשה. 
היה את היין מהכרם של דבורה בגליל שהיה בולט ומרשים, והיו 5 דונמים של סירה שלו, מכרם שבו. מאוד פרחוניים, שהפגינו עדינות עם עוצמות אלגנטיות, טעמתי אותו, יין עוברי בן 4 חודשים - ולא האמנתי כמה שלם ומושלם הוא היה". יין SV (סינגל ויניארד, כרם יחיד) לא יצא מזה בבציר 2010 אבל זיכרון צרוב במוח של אבא, ואולי בזה של גבי - בהחלט שכן. ההוכחה הגיע אחרי 10 שנים.
.
הביקבוק של 2020, פעם ראשונה שגבי הוציא את יינות החלקה מהבלנד ("כי כבר היו לי ענבים טובים ממקומות אחרים") הפך לסנסציה עולמית, ו-3,000 הבקבוקים הפכו לקאלט מיידי. אבא תמיד טען שכבר מהסירה 2000 של יקבי רמת הגולן הוא הבין שזה זן שיכול לככב בישראל. 10 שנים אחר כך הוא התאהב בסירה של שאטו גולן ובסיקרא של קלו דה גת. החותמת הסופית, הוא ספר לי , היתה מהיין הזה, שיצא לשוק בשנת 2023, "רגע לפני הפנסיה", הוא היה נוהג לגחך. היין הזה לא היה לבד. 85% סירה, עם מעט גרנאש, הפכו מודל למאות יקבים בכל רחבי ישראל שרצו לעשות את הוואדי הבא, לקבל את הבום הגדול ולעוף לשמיים. מעטים הצליחו, אם בכלל.
"אנחנו לא ממהרים לשום מקום", היה המוטו באותם הימים. "עוד 50 שנה נדע הרבה יותר".


גבי סדן, 2011. צילום: ניר לנדאו.








גבי ענה לטלפון. זה קרה בפעם ה-20 שהתקשרתי, בערך. "מדברת הבת של אלדד לוי, שהיה חבר שלך. אני עושה קצת סדר בזכרונות. אפשר לבוא לבקר?"
היה רגע של שקט. "תשמעי, לא בטוח שהיינו ממש חברים, אבל בסך הכל הוא היה בסדר. לרוב אפילו הצליח להבדיל בין קברנה סוביניון לסוביניון לבן. מתי נוח לך להגיע? את יודעת איפה היקב?"
טוב, אל תגזים, בטח שאני יודעת. מי לא מכיר את "אימפריית הפלסטיק", כפי שהוא כונה בכתבה ב-7 ימים, עם הבום הגדול. נדמה לי שהכתב התייחס לפלסטיק בקצת התנשאות. לך תסביר שהפלסטיק הספציפי הזה יכול לנשום, שהוא לא מעביר טעמים ליין, שהוא זול פי 20 מנירוסטה מפונפנת, ושחוץ מכמה קשיים טכניים הוא עושה עבודה לא פחות טובה מנירוסטה. "אני חושב שגבי האמין שאת הכסף עדיף להשקיע איפה שהוא גם יחזור - בכרמים", אמר לי אבא. ואכן, עיון בכתבות מהתקופה ההיא מראה שכל מי שהגיע חזר נפעם מהכורמות המתוקתקת, ונראה לי שגבי, במודע או שלא, אפילו אהב לטפח את תדמית החקלאי שעושה גם יין.
יש בזה משהו. פייר לארמנדייה, שאת השמפניה שלו אנחנו מייבאים כבר 4 עשורים, הוא בדיוק מהז'אנר הזה, רק בצרפתית. הוא לא היחיד. זה טריק שמוכר יין, בייחוד כשזה אמיתי, ואצל גבי זה הרבה יותר אמיתי מאשר אצל כל אחד אחר בארץ, בוודאי אם שופטים את התוצאה.
"תבואי מחר, בבוקר", אמר גבי. "אם נוח לך, כמובן".
השנים הפכו אותו לג'נטלמן.
הגעתי בול בזמן.
 
פעם, מזמן, היו שם מוסכים, פנצ'ריה ופחח רכב, ועוד כמה דברים מהסוג הזה. היום, רוב השטח שייך ליקב, שמייצר אמנם רק 100,000 בקבוקים, אבל ממוקם בלוקיישן שאפשר לכנותו "חזון הנדל"ן הגדול של המאה". איך אף אחד לא ראה את הקסם הזה קודם?
היין הראשון כבר מחכה. שנין בלאן מכרם שבו. אני כמעט זוכרת את היין הראשון, זה שיצא בבציר 2009. לא שטעמתי אותו, היין הראשון שטעמתי ממש ברצינות היה זה של 2017, אבל אבא אמר שהקו המקשר שלהם מאוד עיקבי, אז "כאילו" טעמתי את ה-2009. במחברות המבולגנות שלו, כולן עוד אצלי,  הוא כתב עליהם כך:

 


כרם שבו, רוזה 2009. צילום: ניר לנדאו.



השנין בלאן 2009 היה אחר מכל מה שהכירו אז בארץ. אחרי שנה בעץ היין היה עדיין מאוד מינרלי, עם ריחות שקדיים-דבשיים, אפילו עם מעט ריחות של שמפניה בוגרת - שמרי כזה, בריושי. יין רענן, מלא חיים ואנרגיה, על התפר בין קלילות נעורים ליישוב דעת בוגר. כשהיין יצא לשוק לא ידעו איך לאכול אותו. פה רגילים לפצצות פרי, וזה היה הכי לא פצצת פרי שיש. מהר מאוד התברר שיש קהל לסוג הזה של יינות.

שבו רוזה 2009: צבע מהפנט, סלמון ורדרד שכבר מבשר שזה לא יהיה יין מעיק. והוא לא. הוא רענן וישיר, כמו שרוזה צריך להיות, עם טעם של "עוד". האף משלב פירותיות (תות) עם עשבוניות, האלכוהול לא בשמיים, ומסעדנים חכמים יגישו אותו גם בכוס, למרות מחירו הלא ממש זול. הוא עושה בדיוק את העבודה לשמה הוא הגיע לתפריט היין: הוא מרווה וממש מבקש את הכוס הבאה.
.
שבו סוביניון לבן 2009
באוסטריה וגרמניה זה יילך טוב, כי אפשר להכניס את היין הזה ברמת היובש הנמוכה ביותר. פה, 6 גרם סוכר שיורי לליטר, לא מאפשרים את זה. התסיסה נתקעה, זה מה שיצא, אבל לאף אחד אין בעיה עם זה. נכון, זה לא הסוביניון החד והרזה שאנחנו מכירים מהשכנה, נעמה בדלתון, אבל זה טוב בדרכו המיוחדת. רחב, עשיר, מתקתק, אפריטיפי - ולא כבד, למרות הסוכר, אולי כי האלכוהול נמוך למדי.
.
אבל עזבו את הנוסטלגיה. הנה, גבי מגיע עם הבקבוק הלבן האחרון שלו.
Refresh. זה כבר נושא לכתבה אחרת. כי השיעור הראשון שלמדתי באינטרנט - קצר וקולע.
 
לייבסיטי - בניית אתרים