יולי 2010

דוד יוסף נפטר היום בבוקר, בלונדון. הוא היה בריא כמו שור (אבל קשיש) משך רוב 90 שנותיו. רק שלושת השבועות האחרונים היו קשים, ומהם הוא לא התאושש. הדוד יוסף היה אחראי על חלק גדול מניצני הקולינריה שהכרנו בבית. היה לנו הכל: כרמל הוק וגרנש רוזה, טונות של ירדן קב"ס 1985, וודקות (זוברובקה!) וכמה בלנדדים של התקופה - J&B וג'וני אדום, אבל כשכבר שתינו ויסקי, לרוב זה היה מקאלן, והרוב הגיע אלינו דרך הדוד יוסף.
יוסף לא בקר בישראל כמעט 15 שנים. לצערנו, הוא לא ממש אהב לבקר את מה שיצא מהבית הלאומי השלישי של היהודים. יוסף סימון היה מנהלו הראשון של בית הספר הישראלי לבישול, גרסה מוקדמת של תדמור. פחות מ-5 שנים אחרי פרוץ המדינה הוא נטש את העסק בכעס ובאכזבה. "בלי להיות חבר מפא"י", הוא טען, "אין סיכוי להתקדם לשום מקום". זה לא הפריע לו להמשיך לחיות טוב. "סיגריה כל חצי שעה, זה הסוד לאריכות חיים", הוא היה מגחך ומשתעל בדירתו הלונדונית. "זה, ואלכוהול טוב ובמידה". בביקורי הראשון אצלו (1973) נדהמתי לגלות ארגזים של יין מתחת לספסל המטבח. לימים למדתי שהוא החזיק שם את יינות בורדו המשובחים ביותר, עד לבציר 1960 ומשהו, אז נמאס לו מהמחיר (שעלה ל-15 פאונד לבקבוק), והוא עבר לגרנד קרו קלאסה מדרגה שנייה.
כשדודה רחל, אשתו, היתה מגיעה לישראל, היא היתה מביאה שני דברים: נקניק הרץ, גאווה הונגרית ששלח עימה בעלה יליד המגיאר, ובקבוק ויסקי, תמיד מקאלן. מי ידע אז מה זה סינגל מאלט? בביקוריו המועטים בישראל הוא לא היה מסתכל על פאר הגאווה המקומית, השיבאס. הוא היה פותח את המקאלן התורן שהגיע איתו, מוזג ומקלקל אותו עם טיפת מים, ובחזרה ללונדון היה "שוכח" אותו בישראל. "זה הדבר האמיתי", הוא היה מסביר לי, שנים לפני שאחד מייקל ג'קסון הפך לגורו של עולם הבירה המתיישנת וכינה את המזקקה הזו "הרולס רויס של עולם הויסקי".
דוד יוסף הבין באוכל, והיה מתמודד ראוי על תואר "פלצן האוכל הראשון של מדינת ישראל הצעירה". שני ילדיו חיים בקליפורניה: האחד איש מחשבים, השני מלמד את תושבי ברקלי ו-SF  במבטא בריטי אריסטוקרטי איך לשתות יין צרפתי ואוסטרי. בביקורי האחרון בלונדון כבר לא לגמנו מקאלן. "אה, המחירים עלו, וזה כבר לא מה שהיה פעם", הוא מלמל. אז, לא בדיוק הבנתי למה הוא התכוון. רק אחרי שנה קלטתי את גודל השבר של פיינשמעקר שהיה שותה שאטו לאפיט (10 פאונד בקבוק) לקידוש של שישי בערב.
 

 

   

אפשר לטעון, במידה לא קטנה של צדק, שמקאלן היו סוג של קורבן להצלחה שלהם עצמם. מקאלן - או יותר נכון THE Macallan, ה-מקאלן בעברית, הם סוג של אריסטוקרטיה סקוטית מוקפדת. "אלוהים מצוי בפרטים", אמר הפילוסוף, ואצל מקלאן זה מתבטא בשעורה מיוחדת ("Golden Promise"), דודי זיקוק קטנים שמפיקים נוזל מרוכז טעמים, מים מנהר הספיי (טוב, מים זה תמיד הסיפור), ובעיקר חביות היישון, שהיו תמיד כאלה ששימשו בעבר ליישון שרי.
.
סינגל מאלט זה טרנד חדש יחסית. אחרי שנים של לגימת "בלנדד", שמורכב כידוע ממאלטים שונים, החליטו קובעי הטעם ללכת צעד אחורה ולגלות את הטעמים המקוריים, הדומיננטיים והחזקים של אבני הבניין של הויסקי. סינגל מאלט הוא הדבר הקרוב ביותר לטרואר של עולם האלכוהול, לא רק זה של הויסקי, ובעולם שהחל לקדש ארטיזנליות ואינדיווידואליות - הם הפכו להיות לדבר הנכון. מצד שני, גם הבלנדד המפורסם "Famous Grouse" החל לתפוס תאוצה - כיום הוא הבלנדד הנמכר ביותר בסקוטלנד - ובבסיסו נמצא הסינגל מאלט של.. מקאלן. שתי המגמות הללו גרמו לתופעה אחת.
.
עקומת הביקוש למאלט של מקאלן החלה לנסוק לשחקים, ובלי קשר, בדיוק באותו קצב התרסק היצע חביות השרי. ממשקה פופולרי הפך השרי למשהו איזוטרי ששותות מטרוניטות בריטיות סגולות שיער לפני השינה.  גם הפרקטיקה של שליחת חביות שרי לביקבוק בלונדון - פסקה, כך שמלאי החביות הצטמצם עוד יותר. הפיתרון של רכישת בתי שרי, בעיקר כדי לדאוג לאספקה שוטפת של עץ, התגלה כחלקי. אז מים עדיין היו, גם שעורה לא חסר, אבל תהליך הייצור שנזקק נואשות לחביות שרי משומשות - נשאר וחצי תאוותו בידו, אפילו פחות. אנשי מקאלן הבינו כי החסם הגדול ביותר שעומד בפניהם הוא חביות העץ. הפיתרון אותו הם מצאו היה הפשוט ביותר, אבל גם המסובך ביותר.
.
בתחילת המילניום השיקו אנשי מקאלן סדרת מוצרים חדשה, וקו הבסיס של המוצרים התפצל לשניים: לסדרה הקלאסית, סדרת ה-Sherry Oak התווספה אחות צעירה, סדרת ה-Fine Oak. גם כאן יש תוית אלגנטית ונקייה, יש טווח של מוצרים שמתיישן מ-10 ועד 30 שנים, ויש עץ - אבל אבל לצד חביות השרי מתיישן המאלט גם בחביות של ברבן אמריקאי (!), מוצר אותו יודעת לספק התעשייה האמריקאית ובשפע.
התגובות בקרב מומחי ומעריצי המאלט הקלאסי היו דומות לאלו של חובבי הקוקה קולה עם השקת "הטעם החדש" אי שם בשנות ה-90: זעקת שבר על חילול קודש ששקול להכנסת צלם לבית המקדש. לא רק זאת - חישוב קצר יעלה כי המהלך תוכנן אפילו לפני 20-25 שנים, כגיל המוצר הקשיש ביותר בסדרה. הטהרנים הגדולים, דוגמת הדוד יוסף, הדירו רגליהם כליל מהיכל התהילה של תעשיית המאלט. האורתודוכסים המשיכו לשתות אך ורק את סדרת ה-Sherry, ורוב העולם לא מבין בכלל על מה הרעש, ויודע רק כי המותג מקאלן עדיין נחשב ל"רולס רויס של עולם המאלטים". סוג החביות וצבעי התוית ממילא אינו אומר להם דבר. כדי לשכנע את עיתונות האלכוהול העולמית כי "הכל כשר", מתארגנות פה ושם טעימות כגון זו בה התארחתי לאחרונה. אריק סגל ואנשי צרפת ישראל, יבואני ה-מקלאן לישראל, ארחו אותנו לטעימה וארוחה במסעדת "מול-ים" - הרולס רויס של עולם האוכל המקומי מארח את הרולס רויס של הויסקי.
אז איך היה, במילה אחת? ספלנדידו!
.
רשמי הטעימה  - מייד, רק בשורה התחתונה אומר כי השאלה "מה טוב יותר" תישאר פתוחה גם בהמשך. שני המוצרים מעולים, למרות שלא טעמנו אותם זה לצד זה, והבחירה ביניהם היא יותר עניין של טעם אישי. מקאלן, שבעבר נראה לי רדיקלי מול כל עדר הבלנדדים, נראה היום כסינגל מאלט כמעט מאופק מל היצירות האגרסיביות של האי איילה (Islay), למשל, ולעתים מרגיש כבד ומורכב מדי מול הבלנדדים הוותיקים, הקלים להבנה וללגימה. בכל מקרה, ולצערי הרב, את היצירות הללו עדיף לחפש בנמל התעופה, שם המחירים עדיין סבירים, לא מעט בזכות ה"רפורמה" המגוחכת שנכנסה לתוקף השנה. בכל מקרה, מקאלן מציע מוצר אולטרא פרימיום ברמתו ובמיתוגו, כזה שכייף לתת וכייף לקבל.
האם גם הכי כייף לשתות? כרגיל, כמו הרבה דברים, זה עניין של מצב רוח.

Fine Oak - הדבר האמיתי?
Macallan Fine Oak 12 YO
וניל במקאלן? תוצאה ברורה מהאמריקניזציה של העץ. פירות יבשים ופרחוניות קלה, ולמרות שהפרופיל הארומטי מצהיר על 0 עשן, אני מצליח להרגיש מעט ממנו. משקה מתקתק, מעניין, ארוך ומורכב.
.
Macallan Fine Oak 18 YO
באופן מפתיע למדי, ה-18 מרגיש פחות עמוק או עוצמתי מאחיו בן ה-12. הריחות הולכים לכיוון לימוני-פרחוני, הסיום מאוד ארוך אבל כאמור הנפח פחות בומבסטי, שזה די משונה בהתחשב בשנים העודפות בהן שהה הנוזל בחבית. עדיין - חלק וממכר.
.
Macallan Fine Oak 30 YO
המשקה נמזג כמה שניות אחרי שהצוות המיומן של "מול ים" הגיש את הקינוחים. צריך היה הרבה תעצומות נפש כדי לדחות את הדחף להתנפל עליהם מייד, אבל הצלחתי. היה שווה.
ה-30 שנה מקיים את כל מה שהגיל מבטיח. עוצמתי ומרוכז, ארוך ומלטף, ממש לא צריך לידו את זילוף המים - הכל פתוח, נגיש ומזמין. האף משלב את שני הויסקים הקודמים - וניל ותיבול לצד פרחים וליים. מעולה. משקה מעולה.
סוג של בוקסה.
אי אפשר לסיים כתבה על מקאלן בלי להזכיר את אחת מפרשות זיוף הויסקי המוכרות ואולי אפילו המוזרות ביותר מעולם. בתחילת שנות ה-2000 רכשו אנשי מקאלן מספר בקבוקים נדירים, חלקם מאספנים פרטיים וחלקם במכירות פומביות. השמחה והגאווה היו גדולות, אך מייד אחר כך הועלו חשדות בנוגע למקוריותם. לפיכך נשלחו כמה מהבקבוקים לבדיקה חיצונית שהעלתה כי הבקבוקים והתוויות - אכן בני הגיל המוצהר. אבל זה לא סיפק את המפקפקים.
"היום קל לגלות ויסקי מזויף, במיוחד אם המשקה הוכן אחרי 1950", אומר טום היימן, מנהל המכון לקרינה באוקספורד, אנגליה. "אחרי הפיצוצים האטומיים של אותם שנים השתנתה האטמוספירה והיא מכילה יותר חלקיקים של פחמן 14. קל מאוד לזהות משקאות מאותה תקופה והלאה - יש בהם הרבה יותר מהחלקיקים הללו".
אנשי מקאלן שלחו בקבוק אחד לבדיקה, ואחר כך עוד עשרה. כולם הוכרזו כמזוייפים. במאי 2004 כנסו אנשי מזקקת מקאלן מסיבת עיתונאים בה הם הודו כי חלק מהבקבוקים אותם הם מציגים במוזיאון הויסקי הפרטי שלהם - אינם מקוריים. "צר לי לומר", מדווח היימן, "אבל רוב הבקבוקים שאנו בודקים מתגלים כמזוייפים". נכון, אולם ממילא לבדיקה מגיעים רק בקבוקים שחשודים כמזוייפים, ובכל זאת - התוצאות מדאיגות, אבל אם אין לך בקבוקים יקרים כאלה - המקאלן 1926 נמכר לאחרונה במכירה פומבית ב-50,000 ליש"ט - הן בעיקר משעשעות ופיקנטיות.
 
מקאלן 1926: אמיתי או מזויף?
לייבסיטי - בניית אתרים