דצמבר 2010

אז מתי מסכמים, בראש השנה או בדצמבר?
כמו הבוז'ולה, זה לא כל כך חשוב, העיקר שיש סיבה למסיבה. 
הרשימה סובייקטיבית לחלוטין, ואני מקווה שגם אנשים מחוץ לשלולית ימצאו אותה מעניינת או רלוונטית.
אז הנה , 10 הגדולים שלי לשנת 2010 - רובם יינות מצויינים, חלקם יותר מכך. כל אחד מהם נתן ערך מוסף כלשהו בשנה שהיתה שנת פריחה למסעדנות המקומית ובכלל לענף האוכל בישראל. היין? בסטגנציה.

מקום 9    מקום 8      מקום 7     מקום 6    מקום 5

מקום 4
    מקום 3     מקום 2        מקום ראשון

 

 

מקום 10: מבעבעים 3-4 במאה.
ציון: לא הפעם.
במשפט אחד: מתי בפעם האחרונה היין היה הכי IN?

"תראה מה קניתי", מנפנפת מולי השכנה בגאווה בלתי מוסתרת. "קאווה שעולה 33 ש"ח ולא 25". באחוזים זה הרבה. קל לבטל את התופעה, קשה לעשות זאת בלי התנשאות. מדובר במוצרים אופנתיים שכל קשר ביניהם לבין איכות הוא מיקרי בהחלט, ובכל זאת הבשורה החשובה היא שכל אותם צעירים, מי יותר מי פחות, שותים יין ולא רד בול. אם חשבנו שמיליון זה הרבה, באה 2010 והוכיחה שלפעמים מיליון זו רק ההתחלה. ההערכות הן כי המבעבעים הזולים יימכרו בשנת 2010 בישראל בכמות כפולה ויותר.
2.5 מיליון בקבוקי 750 סמ"ק, זרק מישהו. מי שזוכר את ההיסטריה סביב הגאטו נגרו יבין שהתופעה הזו לא תחזיק מים לנצח. למעשה, מספרת לי מאירה הראל מהשרקוטרי, ברגע שהציגו שם מבעבע יותר איכותי ויותר יקר מהקאוות הבסיסיות - האחרונות כמעט ונעלמו מהנוף של המידרחוב הכי סקסי ביפו. בינתיים, אין ספק שזו הקטגוריה הצומחת ביותר וכנראה גם הגדולה ביותר בישראל מודל 2010, מה שמזכה אותה בזכות במקום ה-10 ברשימה.
.
.
.
.

 

 

מקום 9: Dominio del Plata, BenMarco Malbec 2006, ארגנטינה, אימפורטר ויין
69 ₪ , 87 נק' (3.5 כוסות).

במשפט אחד: כמו בורדו רק חצי מחיר.

היבוא ה"קטן" עושה גלים גדולים, ולאנשי הגרעין הקשה של עולם היין קשה לדמיין את החיים בלעדי יבואני הבוטיק (יין, וכן - גם בירה). אגב, מחיר היין שבחרתי לא מייצג נאמנה את היבוא הזה, שמחיריו כמעט תמיד תלת ספרתיים ומעלה.

אין לי מושג אם נשאר עוד מהיין הזה, וגם אם הוא עולה עוד 10 ₪ זו אחת הקניות הטובות והמעניינות שמצאתי בשנה החולפת בישראל. יש פה כמובן גם נקודה יהודית – בן מרקו, וליינן בכלל קוראים מרשבסקי, ויין שלמרות המחיר המצחיק מפגין אלגנטיות, מורכבות ואופי של יין שעולה כפול או יותר. נסו את היין מסדרת סוזנה באלבו ובכלל תפלו על התחת מתדהמה. באחריות. בוטיק במיטבו.

.
.
.
.

 

 

מקום 8: דלתון עלמה 2008, 85 ש"ח
88 נק'.

במשפט אחד: לגנבים שפרצו למחסן היקב יש טעם טוב.

עוד נגיע לטרנד החם של 2010, יינות ה-100$, אבל היין הזה מציג אופציה שפויה להפליא של הטרנד. היופי הוא שהקהל לא פראייר: היין הזה נעלם ממחסני החברה הסקוטית המשווקת בכלום זמן מרגע השקת הבציר החדש שלו. הציון לשבח אם כן מגיע לקהל המקומי וכמובן לייננית וליקב, שיצרו יין אלגנטי, מאוזן ואפילו מורכב.

בקשה אחת לשנת 2011, אפשר? תביאו לנו עוד יינות מהז'אנר הזה, ואל תשאירו את הזירה הזו רק ליקבי הבוטיק או ליינות בסיסיים יחסית מסדרות הנמוכות שלכם. תנו לנו מהחומר הטוב שלכם במחירים שפויים! נדע להגיד תודה, אני מבטיח

מקום 7: צובה שרדונה 2009, 69 ש"ח
87 נק'.

במשפט אחד: בורגון יקרה? לכו על צובה.

עד 2009 יקב צובה היה סוג של תעלומה \ פוטנציאל \ אכזבה, בחרו מה שתרצו או מחקו את המיותר. כרמי הקיבוץ מספקים ליקב קסטל את הענבים לכמה מהיינות המהממים ביותר בישראל, ומחלקה אחת ליד מייצרים - כלום? ביקור שערכתי ביקב ושלוש או ארבע טעימות שונות מהיין הזה הוכיחו לי שהיקב יצא לדרך חדשה.
ליינות האדומים ייקח עוד קצת זמן להגיע לשוק, השרדונה הוא הסנונית הראשונה, ובניגוד לפתגם נראה כי היא מסמלת את האביב החדש של היקב. יין מאוד עשיר אבל לא כבד, עם כל משרעת הריחות המצופה משרדונה - מעט פרי טרופי, אשכולית ולימון, מינרליות ברקע, יין שפעם הרגיש לי צר ומהודק, חודשיים אחר כך כבר היה יותר רחב ומתקתק, אבל עמוק בתוך הגבול הסביר. אלכוהול נמוך (12.5%), איכות גבוהה, קצת מיקוד  - והדרך לחבורת הצמרת סלולה.
        

מקום 6: טוליפ M שיראז-קברנה סוביניון 2008, 79 ש"ח
87 נק'

במשפט אחד: יקב השנה.
היו כמה דברים לא אהבתי בטוליפ "הישן", בעיקר את סדרת "מוסטלי" שלו שנראתה לי כהתחכמות מיותרת ומתיחת החבל הרופף גם ככה של תקן היין הישראלי. לשמחתי זה כבר מאחורינו, כמו גם היינות רוויי העץ והווניל. קפיצת הדרך האיכותית שבצעו אנשי היקב השנה  - מרשימה, והתוצאות כפי שהן מתבטאות ביינות הסדרה הזו, בסירה רזרב וגם בבלאק טוליפ (עיינו בבקשה בגליון דצמבר המרשים של על השולחן) הופכות את היקב הזה ליקב השנה שלי בישראל.

בלי קשר, היין הספציפי הזה מהוה חבר ראוי בעשיריית היינות הטובים שטעמתי השנה הן בזכות התקדמות היקב והן בזכות איכותו ומחירו: יין מצוין, במחיר אולטרא ידידותי, ודאי עבור יקב בוטיק. מתובל, עשיר, המון פרי ולא מעט אלכוהול (15%) אבל זה מורגש בעיקר בבליעה ובגרון. כן ירבו.

מקום 5:
Domaine de l'Horizon 2007, צרפת, 245 ₪
91 נק'
במשפט אחד: בקרוב בישראל?

לא אקדים את המאוחר – סיכום קצר על מגמות בעולם היין המקומי יגיע רגע לפני חשיפת ה-יין של 2010. משהו בקטנה: כולי תקווה שבעשור הבא נוכל לראות יותר יינות מקומיים שמיוצרים תחת השפעת הקטלוג המחודש של טלר את כפתורי.
אורי כפתורי הוא המוצרט של עולם היין המקומי: כישרון אדיר שמורכב מידע בלתי נגמר, חך מצוין וזיכרון אבסולוטי. כמו מוצרט, הבחירות שלו מצליחות לפגוע בטעם רחב מאוד לא על ידי ירידה למכנה המשותף הנמוך ביותר (עיין ערך ילוטייל), אלא על ידי עלייה למכנה המשותף הגבוה ביותר - נקודת המפגש בין טעם ההמון לטעם "משכילי היין".
כדי לייצג בצורה הולמת מעט יותר את הקטלוג שלו הייתי צריך לבחור באחד היינות נטולי החבית שמוגשים במחיר דו סיפרתי ושבנויים גרנש-סירה-קריניאן-מורבדר, מחק את המיותר. אבל מול היין הזה קשה להישאר אדיש. קצת פחות שמרנות מקומית ועוד קמצוץ פלפל בתחת המוצרטי, והיין הזה היה הופך לשיחת היום בישראל מוכת הבצורת של 2010. שני יינות ליקב – את הלבן לא טעמתי אבל האדום (גרנש וקריניאן) כמעט עוצר נשימה. מורכב, עשיר, פירותי להפליא, ועדיין רענן ואלגנטי אם כי זקוק לכמה שנות חסד במרתף הפרטי שלכם. שלנו. קול ברור ומזוקק של יינן, טרואר ויבואן.

























 
 

 

 

  

 




.





.

 

   

.
.

 


.
..

.

 

 

.

מקום 4: יקבי רמת הגולן, ירדן רום 2006, 340 ש"ח
92 נק'.
במשפט אחד: הכי הכל.
טוב, אם עוד לא קראתם את גליון דצמבר של על השולחן - עכשיו זה הזמן. יין הפרסטיז' של היקב מס' 1 בתעשיה המקומית היה בעיני מועמד לגיטימי להיות יין השנה: מרשים, מעניין, מצויד בסיפור טוב ובתכל'ס - איכותי להפליא. אגב, אפשר היה  גם להתחכם, לחכות עוד יומיים ולבחור בבלאן דה בלאן 2005 שיושק ביום הראשון של דצמבר. אבל לפתע זה נראה לי בנאלי לבחור ב"רום" רק בגלל שהוא הכי יקר, הכי עוצמתי ואולי אפילו עם הציון הכי גבוה. 
למחמאות:
היין מציין בעיני שיא של החתירה הבלתי נלאית של צוות היקב לאיכות מקסימלית של היין שלהם כפי שהם רואים את המושג איכות. עבודה קשה ויסודית בכרם, לימוד בלתי פוסק של החלקות השונות, זנים חדשים, בלנדים מקוריים - מרוץ בלתי פוסק אחר הריגוש הבא. אפשר גם להעריץ את יכולת השיווק והמיתוג שלהם - היין הפך אייקון בין לילה, עת הושק במהלך הירדן וינטייג' המהמממממם. בינינו, רק על ההפקה הזו מגיע ליקבי הגולן פרס, שהזכירו לנו שיין = כייף.



 
Henri Bourgeois, Petit Bourgeoise 2009
56 ש"ח,
88 נק'

יין לבן בישראל 2010 חייב להיות באחד משלושת המקומות הראשונים, וגם אם הוא יהיה בשלושתם אין לי בעיה גדולה. אחרי שנים של שלטון הלבן בא הפרדוקס הצרפתי והפך את הקערה על פיה. שני עשורים עברו, והפרדוקס השיראלי הרים את ראשו: קברנה, 15%, ,בחודש אוגוסט ללא מזגן. לא הולך.
הקמפיינים המאסיביים של יקבי הגולן וההיצע ההולך והמשתפר - רובו מיבוא, מה לעשות, משנים אט אט את התמונה. יבוא - כיוון שלא בטוח שישראל החמה תצליח לנפק הרבה יינות לבנים "רזים" ורעננים. על היין הזה, המלצה צנועה אבל מאוד נלהבת במגזין "על השולחן", קיבלתי לא מעט תגובות תודה, ובינינו, זה הדלש של כל המושכים בעט או המתקתקים במקלדת. וחוץ מזה, כזה יין בכזה מחיר מצריך גם שאפו ליבואן, שקד.
יין חד, פריך, רענן, מאוד סוביניוני, מאוד קל וכייפי לשתיה ומאוד לא בנאלי. מתאים בול לצהריים בקיץ הישראלי (פברואר-דצמבר, בעצם).
מקום שני: עגור, קסם 2008, 70 ש"ח
89 נק'

נכון, אמרתי למישהו, אנחנו לא עושים המון טעימות בעל השולחן, ,אבל משתדלים שכל טעימה תהיה מעניינת וחשובה. הטעימה המרתקת ביותר שערכנו בשנת 2010 היתה של "יינות מלחמה" מיקבי בוטיק, הקטגוריה החשובה והמכניסה מכולן. הכוונה היא ליינות הבסיס של יקבי הבוטיק הגדולים יחסית, ,שמייצרים יינות במחירים של כ-75 ש"ח, ורובם מתחרים על הזכות להיות מוגשים בכוסות במסעדות.

המנצח היה היין של שוקי ישוב מיקב עגור - אמנם בפוטו פיניש, אבל עדיין מנצח. אפשר לראות את היין כשיא של תהליך שינוי ומיקוד שעבר היקב, אפשר לראות אותו כנקודת פתיחה לצעד הגדול הבא. כך או כך מדובר ביין עקבי שמצליח לספק את הסחורה - אלגנטיות, ,עניין והתאמה טובה לאוכל - שנה אחר שנה. היופי הוא שזה לא ממש יין בסיס אלא אחד משני היינות האדומים של יקב (כן אני יודע שיש איזו חבית אחת שלא החשבתי בעניין. לא נתקטנן). מלך אמיתי.




 

Petit Bourgeois



יין השנה 2010.
אני מודה, קצת התחכמתי. יש שניים. עשו טובה - קחו אחד ואחד, ואחרי זה קחו שישיות. זה לא יקר ביחס למה שמקבלים: נס חנוכה.

מקום 1: שאטו גולן, סירה 2007, 145 ש"ח
92 נק'

את הסירה 2007 של אורי-שאטו גולן-חץ טעמתי בפעם הראשונה באביב 2010. כבר אז היה לי ברור שהוא מייצג משהו מיוחד: הצלחה במרדף אחרי יין שיהיה גם זני, גם ישראלי, גם אלגנטי, גם ידידותי לאוכל וגם – לא לשכוח – טעים. מאוד טעים ומאוד מעניין. פגישה חוזרת בשלהי השנה איששה את המסקנה: זהו יין ראוי ביותר לתואר. האף נותן את כל מה שאפשר לקוות מסירה: פרי בשל, פרחוניות, בשר חרוך, תיבול נוכח, עץ מעודן.
אורך מצוין על החך אבל לרגע ללא מועקה שנלווית לעתים לפרי בשל. חמיצות רעננה ונוכחת, איזון מושלם ואלגנטיות מרשימה. יין שכאילו נחתך בקרן לייזר שהוחזקה ביד אמן.
כתבה מרתקת על היקב תתפרסם כאן בקרוב מאוד.

מקום 1: קלו דה גת, סיקרא סירה 2007, 230 ש"ח.
94 נק'.
לכאורה – אין ניגוד גדול יותר בין שני היינות. בעצם, רב המשותף על השונה. הסיקרא גם הוא סוג של פלא, הרמיטאז'\ קוט רוטי בכרמי הראל: יותר שרירי מהאתלט של חץ, היין הזה מפגין עוצמות ללא גבול אבל מצליח לשמור על מסגרת מהודקת. האף המסחרר מציע פרי שחור ובשל, בשר ומינרליות, שפע של עץ אבל באיזון נפלא עם הפרי. טאנינים מעט יבשים אבל שום דבר שמעט זמן לא יחליק. הרעננות נפלאה למרות ה-"Big Scale" שמפגין היין הזה. החך לא מתעייף, והיד מושטת לבקבוק פעם אחר פעם. עוד נס, עוד יינן מקורי, עוד 2007. 
סירה, אולי זן העתיד שלנו?

הערה: לפני שקופצים.
הרמיטאז' - במובן של העוצמות והדיוק, מינרליות, מבנה טאני ובשרניות.
קוט רוטי: במובן של הפרי הבשל והרך, הפרחוניות והמעט קלייה
Scyras: כך כתבו שיראז באוסטרלית, בהתחלה. לא קשור, אבל משעשע.

 

 

 

.



 

לייבסיטי - בניית אתרים