דצמבר 2011
עשרת הגדולים שלי לשנת 2011. כבר סוג של מסורת שאי אפשר להתעלם ממנה, ובעיקר בגלל מה שקראתי על עליית כוחה של הרשת על חשבון מבקרי היין והאכול המסורתיים - אז הנה, אני ממלא את חובתי לסדר החדש המתהווה, ולעשרת קוראיי הנאמנים.
רשימה זו מבוססת על חוויות פרטיות לגמרי של יינות משיווק סדיר שטעמתי השנה. לכן, לצערי, לא נמצא בה בורגונים או בורדואים - טעמתי לא מעט אבל משנים קודמות יותר. אני גם מצהיר שלצערי לא טעמתי את כל היינות הישראלים שיצאו לשוק - העידן הזה, לצערנו, הסתיים בשנת 2011 עם לכתו של רוגוב. מה שנשאר, כאמור, זו רשימה פרטית, עם רגליים מאוד ישראליות וראש בעננים.

מקום 11: Ecker Schlossberg 2010, י99 ש"ח.
 
במשפט אחד: ברוך הבא לישראל.
 אני יודע, דיברנו על עשרה והנה יש 11, ולא סתם - אפילו אחד שאני מייבא. 
אז בגלל זה הוא מחוץ לעשירייה, אבל קבלת הפנים לה זכו היינות מאוסטריה היתה מלבבת, אם להתבטא בעדינות. אקר והתמורה הפנטסטית שלו לכסף לכדו הרבה תשומת לב, ולך תדע למה כולם התאהבו דווקא בתווית הזו, אבל אני לא מתכוון להתווכח (למרות  ש"כולם היו בני").
כל היופי של גרונר ולטלינר בבקבוק אחד. אדמת לס עמוקה ונטועה כרמים בוגרים, חמיצות נפלאה, פרי עשיר, מינרליות מקסימה, סיום ארוך - והתאמה מעולה לכל אוכל כמעט שתחשבו עליו.
.
מקום עשר וחצי: - או, כמעט בפנים.
לא יותר מדי, אבל היו כמה יינות שעשו לי את זה השנה, אבל מסיבות שונות לא נכנסו לרשימה. ראש וראשון הוא בלנד "עמק הרון" 2009 בסדרת עלמה - יופי של יין שייתכן ושימש השראה לכמה וכמה יינות שכן נמצאים ברשימה שלי. בשנה שעברה היה מקום לעלמה בלנד בורדו, ובהחלט שמגיע כבוד גם ליין הזה.
גם הקברנה שירז 2008 של הרי גליל שייך לרשימה של יינות מקסימים ומאוד מוצלחים שטעמתי השנה. שום דבר פורץ דרך, אבת תשובה ניצחת לכל מי שמחפש יין ישראלי במחיר אפשרי ובאיכות מרשימה. מייד מגיעים לעשירייה, כלומר ברגע שיהיה לי קצת זמן מהסילבסטר הממשמש ובא.
עוד תוספת למקום ה-10 וחצי - קברנה ירדן 2008. מה פתאום היום ולמה דווקא עכשיו? שמתם לב שמדובר בבציר היובל של התווית הכי חשובה בהיסטוריה של היין הישראלי? 25 שנות מצויינות שוות איזכור בסוף השנה, ומקום של כבוד בספר הזהב של ההיסטוריה המקומית.
















מקום 10: כרם שבו אדום 2009, 90 ש"ח.
במשפט אחד: לא זכור לי הייפ כזה מאז.... מאז...... מאז ומעולם?

וזה מקסים, כי מדובר ביין מאוד צנוע - ובמתכוון. את המורכבות והעניין נקבל מגבי סדן בהמשך הדרך, אך לא חסר מזה ומזה גם בצמד היינות הלבנים שהגיעו לשוק יחד עם ה"קוט דה סאסא" הישראלי, גרסה גלילית של עמק הרון בצרפת. כייף גדול לראות שלפחות המעגל הראשון של אנשי היין בישראל - עיתונאים, סומליירים וכו', מוכנים לנסות בכייף את מה שחדש ומאתגר. לפי התגובות ההיסטריות ב"בר יין" הצנוע והמקסים - גם הקהל מוכן להיתנסות ולאתגר את עצמו. וזה הניוז הכי מרענן שיש לשנת 2011.

מקום 9: Augusti Torello Mata Brut Reserva 2005, י95 ש"ח.
במשפט אחד: זה לא שמפניה. במשפט שני: אז מה.

שנת 2011 מציגה שיא נוסף בשיטפון המבעבע ששוטף את ישראל. טעימה מאוד מעניינת שערכנו השנה היתה של קאוות - זולות, יקרות, מבאסות - ואפילו מפתיעות וטעימות, כמו זו. הסוד פשוט: פרי טוב שנמצא בבסיס של כל החבילה. כשיש מספיק מזה, אפילו השמרים שלפעמים מרגישים כמו הדבר היחידי שקיים בקאוות - מתקבלים פה כחלק מחבילה יפה ומעניינת, הנפח מצויין, איזון טוב - בקיצור, כל מה שאוהבים במבעבע טוב - יש פה. שוב, זה לא שמפניה (סליחה, הבן אדם צריך גם להתפרנס אחרי הכל..), אבל מול שלל המבעבעים הסתמיים שמציפים את הארץ - זו אופציה מעולה וראויה.

 

ציון לשבח - יפו תל אביב.
ייאמר מייד - אני מוכר להם שמפניה, ובהנאה גדולה.
קראתי ביקורות ודעות כאלה ואחרות על המקום - המעט שאני טעמתי היה טוב ובחינם אז קשה לי להתייחס - אבל אף גאון לא כתב כלום על תפריט היין - וחבל. כי אנשי יפו תל אביב - החל מהבעלים חיים כהן, עבור דרך יוסי בוזנח, יועץ היין שלהם, וכלה בגיא הרן, מנהל הבאר, בנו תפריט מקסים, מקורי - ומאוד מאוד ידידותי ולא יקר. "אני רוצה שיהיה פה כייף לשתות יין", אמר לי חיים כהן, ובאמת, מי שמוכן להתעמק ולהוציא אפילו 100-120 ש"ח לזוג ימצא פה בין היתר מבחר נהדר של קראפים (250 סמ"ק), שזו כמות שמספיקה לשתי כוסות יפות, ומעוררת חשק לעוד. שאפו.


מקום 8: ברקן Assemblage איתן 2008, י90 ש"ח
נתחיל מהשם. אני לא משתגע על אנגלית בתווית הקידמית של יין ישראלי. אחד המפיצים המקומיים בישראל ספר לי באחרונה שהעדיף לקחת לשיווק מותג מסויים על פני מותג אחר בעיקר בגלל הניראות הישראלית של זה שנבחר - נקודה חשובה. אנחנו (עדיין) בישראל.
חוץ מזה, הסדרה הזו מתכתבת עם כל מה שאופנתי בישראל של כמעט 2012: אזוריות, בלנדים, אלגנטיות על חשבון בומבסטיות, מחיר דו סיפרתי. נכון, המחיר טיפה יקר אבל היין שווה ניסיון - בעיקר כי הוא באמת מקיים את מה שהבטיח (דיאטת עץ, התאמה לאוכל, ובעיקר - טעים). גם שאר יינות הסדרה עושים טוב לחך. בינגו, בקיצור.

מקום 7: יקבי הגולן, ירדן T2 י2008, י110 ש"ח.

האמת - אחלה יין. אבל מה שמעניין בו בעיקר הוא הסגנון, בשנה בה האלגנטיות ביינות ישראל מתחילה להרים ראש. לא כאן. היין הזה הוא יותר רמת הגולן מאשר טוריגה או טינטו קאו, הזנים הפורטוגזיים מהם הוא בנוי. היקבים הגדולים, מצידם, מגיבים לתהליכים. ברקן, כרמל, בנימינה, כולם מעמידים בקו החזית יינות עם פחות עץ, פחות בשלות ופחות .... פחות מהכל. רק יקבי רמת הגולן ניצבים כסלע איתן מול סערת האופנה האחרונה. אפשר להעריך אותם על הדבקות בסגנון המובחן והברור שלהם, שמשך שני עשורים היה מושא לחיקוי כל מי שמעך יותר מקילו ענבים במדינה. אפשר רק לשאול אם האופנה האחרונה תחלחל אל מעבר לאחוזון צרכני היין העליון, ואם ויקטור שונפלד ימשיך בקו חסר הפשרות (והמוצלח על פי רוב) שלו, בלי להניד ענב. היין הזה מוכיח, שבינתיים לפחות מה שהיה הוא מה שיהיה. והיין באמת סבבה..

מקום 6: פלם קברנה סוביניון 2008, י150 ש"ח.
חמש שנים שלא טעמנו קברנה ישראלי לעומק. לא כי זה לא טוב, כי כמה אפשר. השנה זה קרה. הפתעות?  לא בטוח.
טעמתי את הקברנה של פלם בשתי סדרות אורך מרשימות במהלך השנתיים-שלוש האחרונות. על פי רוב הוא טוב. מאוד. אבל ה-2008 הוא אולי הקברנה סוביניון הכי טוב שיצא תחת ידיו של גולן פלם מעולם. זו מחמאה אדירה והזדמנות מצויינת להצטייד ביין שיודע לפנק מהרגע הראשון, אבל גם להשאיר המון עשור אחרי הבציר. באמת, עזבו אתכם מדומדמניות. זה אחלה קברנה, הטוב ביותר שטעמתי השנה מישראל, ואת מקומות בעשירייה הוא הרוויח ביושר גדול.

מקום 5: סוסון ים, שנין בלאן "ג'יימס" 2010
יצא לי לטעום אותו יחד עם עוד מבחר גדול של שנינים מהעולם, ובמיוחד יחד עם שלושת הבצירים הקודמים שלו. אחד מסימני ההיכר של שנין משובח, בשבילי לפחות, הוא יכולת תההתיישנות הפנומנלית שלו. יינות מהלואר, ה"מכה" של הזן הזה, מסוגלים לא להשתנות משך עשור-שניים, ורק אז להתחיל להתבגר (בכבוד רב!) משך עוד יובל. השנין של דוניה עוד לא התחיל להתבגר - הוא מציג אף עשיר, פירותי, עם ריחות האפרסק-דבש ומינרליות (במקרה הזה ממש ברקע) האופיניים. בחיפוש אחרי השונה, המיוחד והמעניין, השנין בלאן הזה עושה עבודה מצויינת. הוא לא סתם גימיק, כפי שהוכיחה טעימת ארבעת הבצירים, הוא יין ראוי ביותר.

מקום 4: הרי גליל, יראון 2008, 100 ש"ח.

אולי הבחירה הכי בנאלית מכולן, ואני מודה - די התלבטתי, אבל יש נימוקים.
קודם כל - זה יין מצויין.
שתיים: בעידן של מהפכה חברתית (היה כזה דבר??), יין כזה במחיר אמיתי של 90 ש"ח זה דבר מבורך. אין דברים כאלה בישראל, לפחות לא הרבה.
שלוש: סוף סוף חזר הסירה לבלנד. כלומר יצא. אין לי כלום נגד סירה, להפך, אבל לא אהבתי את מה שהיא עשתה ליראונים.
ואחרון חביב - היה לי עונג גדול לטעום את כל שושלת היראון עם צמד הייננים שחתומים עליה, לצורך הכנת כתבה (ראשונה בסדרה) שתתפרסם בקרוב - וזו באמת היתה חוויה נהדרת. והאמת? הסירה לא היה כל כך נורא בבלנדים האלו, בפרספקטיבה של זמן.
אז מה הסיכום? יין מעולה, מחיר נפלא, חוויה מרתקת - מקום 4, בכבוד, ויין שחובה שיהיה בכל מרתף ישראלי. ובכמויות.


.


.






.






.





.




.





.








 

ושלושת הגדולים.
מקום 3: Perrin & Fils, Gigondas V.V. 2007, י300 ש"ח
אולי לא היין הכי "גדול" בפורטפוליו של היקב, בוודאי לא היין הכי נחשב ששתיתי השנה, אבל בטח אחד שהעלה על שפתי את אחד החיוכים הגדולים ביותר.
קודם כל – יין בלי סיפור הוא לא ממש יין. פה יש סיפור נהדר על גפנים בנות 100 ומשהו שנים, שניטעו טרם עידן הפילוקסרה. יש פה חבר טוב שוויתר לי על בקבוק משלו, ויש אורח מחו"ל (בעל ויינן היקב) שנתן הרצאה מרתקת על היקב ועל יינותיו. אבל מעל לכל יש יין – טעים, מקורי, מרתק, עם אופי שברור שהוא סינגולרי בזמן ובמקום.
חוץ מזה, היין הזה עושה לי חשק לעשות מעשה, שאולי נצליח לספר עליו השנה ואולי לא. מה עוד אפשר לבקש מיין אחד?

מקום 2: עמק האלה, סוביניון לבן 2010.

אי אפשר להתעלם מהמהפכה המבורכת שמתחוללת בישראל. יקבי רמת הגולן, יעקב אוריה, חיים שרגא, הג'יאקונדות, סומליירים מוכשרים כמו אבירם ועמרי, ועוד רבים וטובות - חתומים על חלקים גדולים יותר או פחות שמתחברים לשלם שרק הולך ותופח. אנחנו שותים יותר יין לבן, יותר יין לבן איכותי, איכותי וגם יקר וגם בחורף - ונהנים מכל רגע.
עד היום טענתי שבישראל בלתי אפשרי לייצר יין לבן "אירופאי". נכון, היו הבלחות פה ושם, אבל היין הזה נתן לי סטירה בפרצוף, ולימד אותי בפעם המי יודע כמה את השיעור הכי בסיסי בעולם: Never Say Never.
מספיקה דוגמה אחת כדי להפריך תזה, ודורון רב הון, שפרש מיקב עמק האלה אחרי עשור מאוד מוצלח לטעמי, עשה יין שלא היה מבייש אף אזור צפוני מאוד (באירופה) או דרומי מאוד (בניו זילנד). יין לבן עם עושר של פרי שבעיני נתפש כנס מקומי אם מביאים בחשבון גם את  האלגנטיות, המבנה הדק והשרירי ואלכוהול ברמות שגם ביבשת הישנה שכחו שיש (12.5%). ציון לשבח מגיע לו, לדורון, גם על הסירה ה-Personal, יין שאני מהמר, לפי הסגנון והמחיר, שהיה מתווסף לסדרת ה-VC היוקרתית של היקב אלמלא פרישתו מעמדת היינן. בציר 2011 כבר אבוד, אבל אני מקווה שבשנת 2012 הוא כבר יחזור לאיזה מיכל תסיסה, ואולי, אולי, בשנת 2013 יהיה לנו "יין שנה" לבן. אי אפשר להפריד בין היין ליינן במקרה הזה, והעונג היה בהחלט כולו שלנו.

הקדמה קצרה:

רוב "יינות השנה" נבחרים בזכות ניקוד גבוה. זה קל: יין של 97 יותר "טוב" מיין של 96, ויש לנו זוכה. אני מודה שאני הפסקתי לתת נקודות, בעיקר בגלל שרוחב היריעה (או יותר נכון צרות היריעה) הופכת את כל הנושא לחסר טעם. בכלל, כל הנקודות פרקר האלה נראות כמו משהו מאוד אנאכרוניסטי וכמעט בנאלי. למרות זאת, לפעמים נראה לי שפשוט אין ברירה והסדר היה כל כך נוח עם רוגוב קשישא, שחילק נקודות ביד נדיבה ובזרוע נטויה, גם בשבילנו, כל שאר עשרת גמדי עיתונות היין של ישראל.
אבל רוגוב הלך מאיתנו, ויחד עימו הסתלקו להן מאות אלפי הנקודות ואלפי הציונים וגם יין השנה. האחריות הופכת כבדה יותר, בלי רוגוב ובלי נקודות.
טוב, לא ברצינות. זה רק יין, ויין זה פאן, אבל לא רק. יין השנה צריך לבטא משהו קצת מעבר ל"פאן" ול"טעים". יין השנה צריך לסמן מגמה, להתוות דרך, לעורר עניין, להיות שונה. אחרת כל שנה היה צריך לבחור את קצרין התורן או ירדן קברנה סוביניון – הצלחה בלתי מעורערת, ציון מעולה, סגנון ברור, מודל לחיקוי, יין שנמכר בכמות שרוב יקבי ישראל אפילו לא מייצרים. אבל אם מחפשים מסר, חידוש, שינוי, מקוריות - טוב, צריך לצאת מהקופסא וללכת למחוזות אחרים. לא כל שנה מוצאים, אבל הפעם מצאתי.



מקום ראשון, יין השנה שלי לשנת 2011:
רקנאטי סירה-ויונייה רזרב 2009
זה לא סוד שהקו השלט בייננות המקומית הוא של "יותר מהכל": פרי, ריכוז, עץ. רקנאטי הוא לא היקב הראשון שיוצא נגד האופנה הזו, שמגיעה לא אחת למקומות גרוטסקיים. אבל רקנאטי הוא היקב הגדול הראשון שמצהיר על מחוייבות כזו, על חזון של יינות "אלגנטיים", ידידותיים לאוכל, יינות שבהם העוצמה אינה מטרה אלא רק אחד מכמה כלים שתכליתם השגת איזון ועניין. היין הזה, יותר מכל שאר יינות היקב - בינתיים לפחות - משיג את המטרה הזו בצורה מושלמת. החשיבה הזו, והתוצאה שבעקבותיה, עושות את היין של גיל שצברג ועידו לוינסון ליין השנה שלי.

יקב השנה: יקב שבו.
לא אני בחרתי. עשרות אנשי מקצוע שאני מעריך ומכבד, שהכניסו את יינות היקב החדש הזה לתפריטי היינות שלהם בהתלהבות כמעט אקסטטית - הם שהחליטו. זו היתה ועודנה תופעה מדהימה וחסרת תקדים בישראל - ואם תשאלו את דעתי הצנועה מזמן לא טעמתי מקבץ כזה של יינות מקוריים ושונים בשנה אחת מיקב אחד.

יינן השנה: דורון רב הון.
גם בגלל שזו הזדמנות לסכם עשור מוצלח שהתחיל בחשדנות מסויימת והסתיים בהערכה גדולה, גם בגלל שיינותיו הלבנים מבציר 2010 מזכים אותו בתואר "היינן הלבן הטוב בישראל" (עזבו אתכם מגזענות), וגם בגלל שהפינו נואר מאותה שנה מאיים להיות הפינו הטוב שנוצר אי פעם בישראל. ונבואה קטנה - כשיהיה לו יקב משלו - ומגיע לנו שיהיה לו יקב משלו, היינות הראשונים שלו יהיו לא פחות היסטריים מאלה של גבי.



לייבסיטי - בניית אתרים