מרץ 2010

ירושלים נמצאת על סף רתיחה. העילה: חנוכת בית הכנסת "החורבה", ששוכן בלב העיר העתיקה בירושלים. ההנהגה הפלסטינית לא עוברת על כך לסדר היום, וניתלית בארוע כדי לנסות ולהצית את העיר העתיקה, את ירושלים ואת השטחים. יושבים על חבית של דלק ומשחקים בגפרורים, גם הם גם אנחנו.

החורבה היה בית הכנסת המפואר והמרכזי של יהודי ירושלים, עד לפיצוצו ע"י הירדנים בשנת 1948. לא היה זה החורבן הראשון שלו. הפעם הקודמת היתה בשנת 1740, עת הוא הועלה באש ע"י נושיו הערבים, כיוון שהקהילה היהודית לא הצליחה לשלם את החוב בגין שיפוצו. במהלך המאה ה-19 הצליחו תלמידי הגר"א, בהנהגת הרב אברהם שלמה זלמן צורף, לגייס את ההון הנדרש ולפתוח בשיפוצים. הרב צורף לא זכה לראות את חנוכת המבנה החדש, כיוון שהוא נרצח, אולי מתוך זעם על הצלחתו המרשימה בשיקום המבנה. שנים אחר כך, עם קום המדינה, הוכר הרב כחלל הטרור הראשון ברשימה בת כ-3,000 שמות ההרוגים מפעולות טרור מטרם קום המדינה ועד היום.

נראה כי הרב צורף לא זכה להכיר את נכדו, יואל משה סלומון. הימים היו ימים קשים. חלפו דורות, יואל משה סלומון האגדי לא זכה גם הוא להכיר את הנכד של נכדו. לנו היה העונג והכבוד להכיר את גיא רילוב, נצר ישיר למייסד פתח תקווה והבעלים הנוכחי של חוות מקורה. בחווה היפהפיה נטוע גם יקב אמפורה, אליו הוזמנתי למה שהיתה אמורה להיות השקת השנה, זו של סדרת היינות החדשה של יקב אמפורה. את השמועה על הרכש החדש של היקב שמעתי כבר מזמן, אבל כיבדתי את הבקשה לשמור אותה לעצמי. כיום כבר אפשר לספר כי החל מבציר 2009 יהיה זה לא אחר מאשר מישל רולאן, יועץ היין המפורסם והקונטרוברסלי ביותר בעולם, שיסייע בהכנת הסדרה הנ"ל של היקב המתחדש.

מאחורי היקב עומד איש עסקים ממוצא רוסי בשם ולדימיר דובוב, איש שעשה הון עתק בזמנים בהם ברית המועצות התרסקה וחלק ממנה הפך מחדש להיות רוסיה. לא שוחחתי עם האיש, אבל משיחות עם מכרים הבנתי כי כי יש לו חזון ברור וכן לחלוטין, לבנות את ה-Showcase האולטימטיבי ליין הישראלי. סיור קצר ביקב מראה כי אין מה לדבר על הפרויקט במונחים של "החזר השקעה". אולי, פעם, אבל כרגע אף דף אקסל לא יסכים להציג את הנתונים הנוכחיים מבלי לאבד את שפיותו. אפשר רק להוריד את הכובע בפני החלום ולקוות להגשמתו בצורה קצת יותר מוצלחת מהחזון של השכן מדרום, 120 שנה קודם. בינתיים, מספר לנו ד"ר פפיקיאן, ההסכם בינו לבין המשקיע ברור לחלוטין: הוא רשאי להמשיך בייעוצים, ובניגוד לכל הסכמי סודיות מקובלים, הוא רשאי לעשות שימוש בידע שיצבור ביקב אמפורה ולהנחילו לכלל לקוחותיו. אני מניח שאין כאן אקט של יחסי ציבור עצמיים אלא רצון אמיתי לקחת את התעשיה הדי צעירה שלנו כמה צעדים קדימה. האם רולאן הוא המדיום הנכון? זמנים יגידו, אני בטוח שהקורא הממוצע של הכתבה לא יודע לנקוב בשם של יקב אחד לו מייעץ הצרפתי הפומרולי, אבל את השם המפורש - כולנו זוכרים.




בית כנסת החורבה, מאי 1948
בית הכנסת "החורבה",
מאי 1948

מסיבת העיתונאים התחילה בסיור עוצר נשימה בחוות מקורה, חווה אורגנית בת כ-1,500 דונם. ההמשך כלל סיור במתקני היקב, ואחר כך התכנסנו לטעימה של היינות החדשים, שלושה יינות מסדרת Unica, כולם מבציר 2006. מישהו זרק איזו הערה על השם, שמצטט בצורה נטולת בושה את ה-Unico האגדי של ווגה סיציליה, ומנקודה זו העניינים התחילו קצת להשתבש.

תראו, גם אני העברתי פה ושם מסיבות עיתונאים, טעימות, הרצאות יין ומה לא. אפשר להתרגש, מותר להתרגז, קצת, אבל רצוי לשמור על כבוד מול אלו היושבים מולך. דווקא בארוע הזה, נדמה כי ד"ר ארקדי פפיקיאן, יינן היקב ושותף מלא במיזם, הרשה לעצמו לשחרר במעט את חרצובות לשונו והגיגי ליבו מול המוזמנים. "אני עושה יין כבר שלושים שנה", נזף בנו הדוקטור, "אני יודע איזה שאלות צריך לשאול". גם על רמתם המקצועית של העיתונאים היה לו מה לומר. "אני לא חושב שרובכם יכולים לטעום בהצלחה יינות כאלה מבציר 2009", הפטיר היינן, "אז נוותר על זה". יכול להיות שהוא צודק, אבל בשביל זה עשיתי את כל הדרך מהרצליה לסוף העולם? יש לי הסכם לא כתוב עם יינני ארצנו. מותר לנו לבסס את יחסינו על חוסר הערכה, אבל לעולם לא נטריח איש את רעהו מהלך מאה ומשהו קילומטרים כדי להביע זאת בפומבי. פפיקיאן, אדם בעל זכויות רבות, כנראה לא הכיר את פרטי ההסכם. מילא, זה מאחורינו.

סיימנו את הטעימה המקצועית, קיבלתי את היינות לטעימה (הכרחית!!) נוספת בסביבה רגועה יותר, ויתרתי על ארוחת הערב ונסענו הביתה. בדרך, כשנפל לי האסימון לגבי זהות יועצי המיתוג והשיווק והשד יודע מה עוד של אמפורה (ושימו לב לאתר - עבודה טובה!), הבנתי מאיפה נובע הזילזול הבלתי מוסווה בעיתונאים. את שאריות העלבון הספגנו במנה עסיסית של חוט שידרה - משהו שחסר בד"כ לעיתונאים, כמה אשכים (כנ"ל) ונתח אנטריקוט רווי שומן (לא חסר, אבל תמיד טוב שיש עוד).

כניסה לאתר
עבודת מיתוג משובחת.
לאתר היקב

מאוד משונה ומשעשע שאופנת יינות הדגל החלה סימולטנית אצל כ"כ הרבה יקבים סביב הבציר של 2006. איך זה עובד? יינן אחד מספר לשני? אולי זה חלק מתרשים זרימה מסתורי וסודי? אני חושב שנוכל למצוא בקלות 20 יינות מהז'אנר, והנה, נוספו עוד שלושה.
אז אחרי הכל, איך היין?
נתחיל מהסיפא, כי זה מה שיש לי בינתיים להציע. כששמעתי את הסיפור וראיתי את המחיר, חיפשתי את ה-WOW.
לא מצאתי אותו.

נחשפתי למתודה של ד"ר פפיקיאן לא מעכשיו. אני חושב שהוא עושה עבודה חשובה בהנחלת ידע בסיסי להרבה יקבים צעירים. באותה נשימה אני מודה שאני לא תמיד אוהב את הסגנון שלו: אלכוהול גבוה, פרי מאוד בשל, חמיצות דומיננטית - ועץ. המון עץ. ניסיתי לקחת רשמי טעימה משלושת היינות ומשלושת טעימות החבית שבאו אחר כך. לא הצלחתי לחדור את מסך הקלייה, הווניל והעץ. רק אחרי חצי שעה התחברתי חלקית לקברנה סוביניון (325 ש"ח). אולי היה זה אחד מהימים הללו בהם הפה לא ממש מכויל והעצבים החשופים מדי משדרים מסרים לא ידידותיים. אני לא חושב שכך היה, מבטי הקולגות סביב לא הותירו מקום לספק, ובכל זאת. 

הטעימה של האולטרא פרימיום הישראלי לא נשכחה, רק נוספו לה עוד שלושה קנדידטים. עוד כאלף ש"ח (325 מחיר הקברנה, 275 לכל אחד מצמד הבלנדים), מתנת היקב, יוקדשו לעניין. רק חמור לא משנה את דעתו, ואני מוכן לשנות אותה בשמחה. ימים יגידו.

לייבסיטי - בניית אתרים