אוגוסט 2009

חם, כל כך חם בחוץ. גם בבית המזגן מתקשה לספק את הסחורה, ועוד לא דיברנו על חשבון החשמל שבדרך. הרחובות לוהטים - כל עיתונאי שמכבד את עצמו כותב על האלימות הגואה או על דודו טופז, רצוי על שניהם. אנחנו עוסקים בכתיבה על יין ואלכוהול, נושא בעייתי בימים אלה, ונשארנו קצת מחוץ לקונצנזוס, מי יודע, אולי תחת הכתבות שלי אצטרך בקרוב להוסיף משפט כגון "הקריאה עלולה להזיק לבריאותך". מי יודע.
אם זה לא מספיק, הרי שלביקור השני שלי בווילה וילהלמה הגעתי אחרי טיפול בשן טורדנית, לא בדיוק רקע מדהים ללגום יין אדום. עד כאן ההתנצלויות, אבל חכו עד הסוף.

וילה וילהלמה הוא יקב שמצהיר על התמחות ביינות מתיישנים, או משתבחים בטרמינולוגיה אחרת. כך או כך, יינן היקב, עמרם סורסקי, כבר בעל נסיון מרשים של למעלה מ-50 בצירים בישראל. את היינות הראשונים שלו הכרתי כבר לפני כשני עשורים, בסדרת הרזרב של יקבי בנימינה. אז היתה לי תחושה כי העץ משחק כינור ראשון בייננות של סורסקי. אחרי הביקור הראשון שלי ב"וליה" הייתי סקרן לראות כיצד התפתחו הדברים שם, ואם הפרקטיקה הזו של יישון ארוך טווח בעץ עושה יינות מעניינים יותר, או שחלילה פחות. כדאי לזכור כי חבית האלון היא פרקטיקה חדשה למדי בייננות המקומית, כמו גם במקומות לא מעטים בעולם.


.

אם נלך מעט מערבה וצפונה, לטוסקנה למשל, נגלה כי הרומן של האזור עם הבאריק לא הרבה יותר ארוך מהאהבה המקומית אליו. הסאסיקאיה הראשון של אנטינורי  היה החלוץ במימוש בבאריק באזור. "עד אז כל היין היה בחביות עץ גדולות, ישנות, ולא בהכרח נקיות", נזכר Vittorio Fiore, אחד היועצים הראשונים שפעלו באזור. "ג'יאקומו טאצ'י היה הראשון, והוא עשה זאת תחת ייעוץ של אמיל פיינו, שנשכר ע"י האיש בעל החזון, אנטינורי".
פיינו, מי שהמציא את הייננות המודרנית בבורדו, טען כי לחבית יש שני תפקידים מרכזיים. האחד הוא לתת כמובן טעם, ריח ואפילו גוף ליין, השני - לאפשר חימצון עדין, מה שמחדד ומעשיר את טעמי הפרי, מייצב את היין ואפילו מעמיק את הצבע. "בהתחלה מאוד התלהבנו כולנו מהחבית, ואפילו גילינו ששימוש בה עשוי להסתיר פגמים, אבל לטעמי החבית יכולה לעבוד רק על יין שמלכתחילה היה בעל מבנה, מורכבות ואיכות מספקים", ממשיך ומודה פיורה.
גם הייננים באזור שמפן מגלים אט אט מחדש את קסמי העץ, ואחרי שנים של סטריליות מוחלטת הם חוזרים לעבוד בעיקר עם פודרה, חביות בעלות נפח גדול יחסית. הסיבה העיקרית היא כאמור רצון לחמצן במעט את היין ולהשיג מורכבות ועניין. השאלה המקומית היא האם עמרם סורסקי מצליח לייצר עם השריות העץ הארוכות יותר עניין ומורכבות. לפיכך התכנסנו.

שותפו של סורסקי ביקב הוא מוטי גולדמן, מורה לפיסיקה בהווה ואיש סיירת גולני בעברו. תמיד כשאני טועם את וילה וילהלמה אני נזכר בארי ורדי, איתו חלקתי שבוע מחיי באוהל סיירים דולף בקורס קציני תותחנים. ארי ורדי היה קצין הסיוע של סיירת גולני, בקרב על הבופור, צמוד צמוד למוטי. על חלקו ההירואי בקרב קבל מוטי את עיטור העוז. גוני הרניק, מפקד הסיירת, נהרג בקרב הזכור הזה. ארי נהרג שבוע אחר כך. אני לא יכול לשכוח אותו, כל פעם שאני טועם את היין של וילה וילהלמה. אני גם לא רוצה.

,


,


חבית.
איפה מתחיל העץ ונגמר היין?

עד כאן הפילוסופיה שלפני, ליד ובתוך החבית. הקונספט המעניין של סדרת Timeless שהציגו אנשי וילהלמה שבבני עטרות הוא של יין זהה (פחות או יותר), שעובר יישון שונה בחביות עץ חדשות. שמות היינות נגזרים ממספר הימים בהם שהה היין בחבית, כאשר ביין הבכיר בסדרה מדובר בכלל על Double wood. היין שהה 42 חודשים בחביות עץ, אחת (חדשה) כ-30 חודשים ובשנייה (חדשה גם כן!) עוד כתריסר. אין הרבה יינות כאלה בארץ, גם לא בעולם. התיאוריה ברורה, הגיע הזמן לבדוק איך היא עובדת במבחן המעשה.

רגע לפני הטעימה, אני שב וחוזר לטיפול השיניים. שניים מהיינות טעמתי שוב, אחרי למעלה משבוע, תחת מזגן אימתני ועם שן במצב מושלם. ההתרשמות היתה זהה, כך שאני מרשה לעצמי לכתוב גם על היין השלישי שבחבורה, אותו טעמתי כאמור רק פעם אחת.

בסך הכל, יש לומר, העץ משחק תפקיד נכבד למדי ביינות שטעמתי. אני אהיה הראשון לכבד טעם אישי של מי שאוהב חבית ביין, אבל אשמח להיות הראשון שיזכיר שכדאי שמלבדם יישארו עוד טעמי פרי. בסדרת טיימלס שהוצגה לפנינו, האיזון בין הפרי לחבית רחוק מלקלוע לטעמי האישי, ולטעמי הוא אינו קיים. אני מניח שכולם מכירים את העבודה של ססלוב - יינות עם נוכחות ברורה של טעמי חבית, אבל עם פרי מספיק בשל, עוצמתי ומרוכז שיוכל לתמוך בהם, ואולי אפילו להישאר ביום מן הימים בבדידות, אחרי שהחבית תדעך. ביינות שטעמתי בווילה, העץ נמצא מאוד בחזית, הפרי מאוד מאחור, וצריך להתאמץ כדי לחוש בו. בבורדו, אילן גבוה להיתלות בו, זה לא ככה.

Timeless 633, בציר 2005, 265 ש"ח
הערה לגבי המחיר: היין אינו נמכר בבודדת, אלא כחלק ממארז של שלושה יינות שמחירו 685 ש"ח. המחיר מחושב לפי מחירי הצמד הנותר.
מי שזוכר את המדוקברנה 2005 - טוב, זה אותו יין בדיוק, רק שעכשיו הוא חלק מסידרה. עזבתי את היין לנפשו, בלי לערבב ובלי לנער. ריחות חריכה חזקים קדמו את פני, אחריהם הופיע פרי אדום, מהוסס, ביישן, ולסיום שוב - קקאו, שרף וטבק. הפה, במפתיע, רך והטאנינים נעימים, לא יבשים. ניעור וסיחרור של היין משנה במעט את התמונה - יותר פרי, כן, אבל לא מספיק. לטעמי לפחות.

Timeless 917, בציר 2005, 175 ש"ח
31 חודשים, וגם זה כבר לא מעט, בוודאי יותר מאשר בבורדו הממוצעת. משחק הטאנינים ממשיך להיות מעניין - הם מאוזנים יפה עם היין ולא מייבשים את החך. הסיום די מריר, אבל היין עצמו מעודן במפתיע. מה שעדיין לא קל לאתר הוא איזון בין פרי לשאר המרכיבים - העץ מכסה את הפרי ולא קל למצוא אותו, בוודאי לאלו מאיתנו שאמונים על הסגנון הישראלי הטיפוסי, שגורס ה-מון פרי ריבתי.

Timeless 1243, בציר 2005, 245 ש"ח
רק ניעור נמרץ מצליח לשחרר משהו מן היין, שבוקבק רק לאחרונה. פרי שחור וקסיס, ושוב, אותם ריחות חריכה מהחבית. "הנסיון שלנו מציע להעלות את רמת הקלייה של החביות", גורס סורסקי. לא יכול להיות לי ויכוח עם הנסיון שלו. אני רק יכול לומר שנתקלתי במעט מאוד יינות בסגנון הזה, ושזה אינו הטעם שלי, אני סבור שנימקתי מדוע. רוצים לראות איך נראה דאבל ווד שוורצנגרי? לכו לברקן סופריור קברנה 2006. גם הוא לא היין היומיומי שלי, אבל לפחות יש שם איזון.

 

,

,

לייבסיטי - בניית אתרים