דף הבית >> עולם היין - אוסטריה! >> כתבות שונות >> יין, חקלאות, תיירות - כלים שלובים?
 



 
ברי ססלוב.

אוקטובר 2007

אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיי האתר (הלא ארוכים) שאני רואה צורך להעלות כתבה של מישהו אחר, ולהמשיך ולפתח את הנושא.

הבסיס לדיון הקצר הוא הכתבה המצויינת של גיא לשם במוסף דה-מרקר של הארץ, שעניינה ההסתבכות המשותפת של מיודענו הוותיק ברי ססלוב יחד עם מיודענו החדש  ישראל זנג, בהקמת היקב-מתקן תסיסה של ססלוב בישוב צוריאל.

עם היד על הלב - כמה מאיתנו מכירים את צוריאל? כמה מאיתנו יודעים היכן נמצא היישוב הזה? כמה מאיתנו יהיו שם אי פעם? התשובה האמיתית היא - אפס. אפס אחד גדול, וזה יישאר כך אם היקב של ססלוב לא ייפתח לקהל בסופו של יום.

כל תייר יין שסייר בגרמניה, בבורגון, בשמפיין, בפיאמונטה, בפריוראט, השד יודע היכן עוד - נחשף לתופעה הבאה: רובם של היקבים הקטנים ואף חלקם של הגדולים ממוקם בתוך העיירות הקטנות, עמוק עמוק בתוכן. חזרתי לאחרונה מסיור בשמפיין - האמינו לי שישנם שם יישובים בהם למעלה ממחצית התושבים מוצאים את פרנסתם מעסקי היין, על שלל נגזרותיהם.

חוקי התיכנון והבנייה בישראל, ובעקבותיהם חוקי רישוי העסקים, מהווים עבור 99% מהיזמים מבוך בלתי עביר ובלתי נגיש. מדובר במצב מורכב, כמעט בלתי עביר או פתיר, שגורם לשתי צרות עיקריות. האחת היא היווצרות של שחיתות. כשיש ביקוש - יהיה גם היצע, וישנם אינספור "מעכרים" שבלחיצת יד ובקריצה מסוגלים לפתור בעיות שאין שום דרך אחרת לפתור בזמן סביר. מהיכרות קרובה עם חלק מהמערכות הללו אני חייב לציין כי לדעתי הדרגים הגבוהים אינם נגועים בעניין, ושוב אני מסייג - לפחות לא במקומות אותם אני מכיר.
הבעיה השניה חמורה שבעתיים. אני מביא כדוגמא את ראש מחלקת רישוי עסקים בעיריית תל אביב. למרות שהוא עומד בראש המערכת הקמצנית ביותר בארץ לחלוקת רישונות, הוא זוכה להערכה ולאהדה כמעט מכל אחד שמכיר אותו, כולל כל אותם אלפי מסורבי רישוי כרוניים. זו לב הבעייה.
דווקא בגלל כל השחיתות סביב לנושאים הללו, האנשים הבכירים וההגונים שעוד נשארו במערכת אינם מסוגלים לזוז כדי פסיק ימינה או שמאלה, כיוןן שבאווירה הציבורית הקיימת היום בארץ פירושה של החלטה כזו חד הוא - חקירה פלילית, עם תוצאות כאלה או אחרות, מי יידע ומי יסתכן, ועבור מה. אין צורך לנמק תשובה שלילית שניתנה על פי הספר, אבל יש צורך בחמישה עורכי דין צמודים כדי לבאר הקלה שניתנה על פי השכל הישר והלב הרחום.
לא, אינני טוען שזהן רע ללכת לפי החוק. שוב, כולנו חוזרים מחופשות באירופה ונהנים לספר כמה הכל יותר נוח כשכולם הולכים ישר בתלם. הבעייה היא כי התלם בישראל - עקום להפליא.

אין לנו הרבה ברירות. הפריפריות בישראל סובלות מתת פיתוח חמור, שמהווה סכנה אסטרטגית אמיתית בטווח הארוך. הסכנה הזו גדולה בהרבה מזו שתיגרם במתקן תסיסה בצוריאל. אין לי ספק שחלק גדול מאותם היזמים שמגלגלים עיניים צדיקות לשמיים  - היו מודעים ברמה כזו או אחרת  לסיכון שהם לוקחים. הבעייה היא שלא תמיד יש ברירות. מי שהולך בתלמי חוקי התכנון והבנייה - תמיד יימצא מאחורי מי שקובע עובדות בשטח ורץ אחר כך לתקן את השטח בעקבות העובדות. הפתרון חייב לבוא ברמה הלאומית. ישנם במגזר הציבורי אינסוף אנשים שמקבלים משכורות עתק - אין לי בעיה עם זה, אבל זכותנו לדרוש שהללו יישבו על המדוכה ויחזרו עם פיתרון כיצד עוקפים את המכשולים הללו. יקבי יואב יהודה עולים ופורחים (אני יודע שגם שם הבעיות לא נגמרות, כן) - ושימו לב מה זה עושה לאזור מבחינה תיירותית, למרות שגם שם המצב כיום עדיין הרבה מתחת לקו המינימום הרצוי. והגליל - בלוף אחד גדול, ככל שאמורים הדברים ביקבי בוטיק. כמה יש? ספרו וגלו - הרבה הרבה פחות ממספרם בהרי יהודה.

אין לנו הרבה ברירות. חייבים למצוא דרך לשלב את היקבים, את הגבנים, את המסעדות הכפריות ואת עסקי התיירות הללו במערך השיקולים הלאומיים. תשתית תיירותית היא גורם ראשון במעלה למשיכת מבקרים - כמו גם יזמים חדשים שיגיעו להתיישב מחוץ לגוש חדרה-גדרה. נכון שיש "סכנה" שכתוצאה מכך יהיו אנשים "שייצא להם מזה משהו": בית גדול ויפה, על נוף כפרי משובח ויקב חפור במרתף. ויהיה גם שכן עם שני צימרים, ועוד אחד עם שלושה, ועוד שתי מסעדות על ראש ההר. אכן מחיר נורא ברמה הלאומית, אבל כזה שנוכל לעמוד בו. האלטרנטיבות אינן טובות יותר.

 

לייבסיטי - בניית אתרים