דף הבית >> עולם היין - אוסטריה! >> ארכיון >> יינות יהודה - מקרה פרטי
 

 

      

ספטמבר 2008

הארוע השנתי של יקבי יהודה חזר השנה לעין חמד. יופי של לוקיישן, מזג האוויר חייך והצפיפות, לפחות בחלק המקצועי של הארוע, היתה נסבלת ביותר - הזדמנות מצויינת לקשקש עם הייננים, להחליף דעות עם בעלי היקבים ובכלל - להנות מהאווירה התרבותית והנעימה במקום.

תעשיית היין המודרנית בישראל היא תעשייה צעירה. קו פרשת המים, על כך אין חולק, הוא הקמתם של יקבי הגולן כך שמי שיעריך את גיל העסק ב-25 שנה יימצא צודק. זה לא הרבה זמן, בוודאי אם מביאים בחשבון כי זה רק רגע התחלת התעשיה. "המפץ הגדול" התחולל רק עשור ומשהו אחר כך - בואו נגיד בחומש האחרון של המאה הקודמת, כך שהגיל המעשי של התעשיה - צעיר הרבה יותר, ויתרה מכך - הוא לא אחיד. לצד יקבים בעלי מסורת של 15-20 שנה (קסטל, צרעה) אפשר למצוא יקבים בני פחות מעשור ואפילו פחות. יקבי יהודה הם מקרה מבחן מרתק מבחינת חתך האורך של התקדמות התעשייה המקומית, ואין זה מפתיע לראות כי שלושים היקבים שהציגו מתוצרתם באותו ערב אינם עשויים מקשה יינניית אחת. למעשה, הייתי מחלק את היקבים מאזור יהודה ובכלל, בכך אזור בו מתחילים לעשות יין, לשלוש קבוצות.

כל ההתחלות קשות
קשה להימנע מההערה של רמי קרוג מבית השמפניה הידוע (ציטוט מזיכרון): "היצרנים הקטנים אינם יודעים מה הם עושים בדיוק. הם יכולים להצליח פה ושם, אבל אין להם עקביות וסגנון מגובש". הערתו של קרוג התייחסה באופן גורף לסיווג איכות ע"פ גודל בלבד - ולזה נאלץ כל חובב יין להתנגד, אבל אין ספק כי חלק לא מבוטל מהיקבים הצעירים בעיקר סובל ממחלות ילדות שמתבטאות במגוון מרשים של ריחות בעיתיים ופגמים בולטים. רוב יינות הזינפנדל שטעמתי נגועים בצורה כזו או אחרת בברט (Brett) - לפעמים זה חביב, לרוב זה ממש לא. בשלות בעייתית ושימוש לא מושכל בעץ - גם אלו מחלות מוכרות במחוזות ה"מתחילים", אבל פה ושם יש הבלחה של עניין ואפילו קסם - אבל אין בכך שוב הבטחה כי הפעם הבאה תצליח גם כן, וכי שאר יינות הסדרה יהיו מוצלחים גם הם.

התמקצעות ושליטה בתהליכים
טוב, כבר יש נסיון של כמה שנים ואת מה שחסר אפשר להשלים פה ושם ע"י יד מכוונת שמגיעה מחוץ ליקב. לא נורא, בעיקר כיוון שאנו, כלקוחות, נהנים מפירות ייעוץ זה. הייעוץ, אגב, אינו מילת קסם, וגם יקבים שהתחילו את דרכם עם ליווי צמוד - לא מצליחים תמיד לספק את הסחורה. על כל פנים, בשלב הזה כבר מכירים את כל השטיקים והטריקים - לפחות את רובם - ואפשר לבנות על יציבות מסוימת שנובעת ממקצועיות טכנית. דוגמאות לא חסר: עגור עבר לדעתי משלב ההתחלות לשלב ההתמקצעות, שורק נמצא שם מזמן, שריגים הקטן גם עושה יינות שכולם עד האחרון נקיים ונטולי פגמים מהותיים.

הטרואר מדבר
כל חובב יין מחכה ליינות הללו, אבל לא תמיד הם מגיעים, וזה בסדר גמור. רוב הציבור מוכן לשלם וללגום יינות נקיים, פירותיים ושופעים במידה. בודדים הם אלו שמחפשים את טביעת ידה של אמא טבע ביינות שהם שותים. משחק הטרואר הוא לרוב משהו של יינות האלפיון העליון (במחיר), והם עלולים לעניין גם אוכלוסיה כזו בלבד. אבל כל יינן שמכין יין מכרמיו שלו ישאף לבסוף למצוא את השפה שתבטא את החיבור של אדם-אדמה. רוני ג'יימס הבין את זה ראשון - לא די לעשות יין טכני טוב, יין אמיתי ומעניין באמת חייב לשקף את בית הגידול שלו. שלא במפתיע, ממשיכי דרכו של רוני ביקב עושים כל מאמץ כדי לבטא את הטרואר של האזור - והם מצליחים, אם כי כמובן שייקח לנו כלקוחות עוד שנים להכיר היטב את כל הכרמים של היקב. קסטל גם הוא יין שכבר מזמן עשוי היטב, ומצליח להביא חוויה של מקום בצורה חסרת תחליף.
קל להתבלבל ולראות בשלל ריחות הטחב-אדמה-זיעה ביטוי לטרואר. הדוגמא הטובה היא דווקא קסטל, שלמרות ברט חינני הוא מציג פנים שלמות וזיהוי ברור של המקום ממנו הוא מגיע. לצד קסטל וצרעה, חלק מיינות קלו דה גת מעבירים היטב חוויה של מקום, ואולי יש עוד דוגמא אחת או שתיים, אבל רוב היקבים נמצאים עדיין בשלבים הקודמים של העשייה.

אז מה היה לנו לסיכום?
אופטימיות זהירה. אין אף יקב שמפגין נסיגה. למעלה ממחצית מהיקבים נמצאים עדיין בשלב הניסוי והטעייה, חלק ראוי כבר שולט בפרטים הטכניים ומצליח להפיק יינות נקיים ומדוייקים, וחלק קטן מהיקבים כבר מפיק יינות עם טביעת יד חד משמעית של יינן ומקום גידול. אגב, ייתכן וחלק גדול יותר מהיקבים כבר נמצא שם, אבל צריך יותר מבציר-שניים מוצלחים כדי שהנקודות הבודדות תהפוכנה לקו ברור.

הארוע - יש לומר, היה מענג ומוצלח, כשגם מזג האוויר תורם את חלקו. מספר אנשים פנו אלי וטענו כי ביום שישי לא הוצגו חלק מהיינות שהובטחו בקומוניקט הפירסומי - חבל שכך כי זו פגיעה קשה במוניטין של הארוע, שעשוי להפוך לאחד הארועים החשובים שיש לתרבות היין הצעירה שלנו להציע.
להתראות בשנה הבאה!

לייבסיטי - בניית אתרים