מרץ 2015
.
הרבה זמן לא יצא לטעום עם "חבורת הבסיס", החברים הקבועים איתם פותחים את הדברים הכי הכי. יש לנו היסטוריה ארוכה של רכישות משותפות, וחלק מהללו פתחנו בהזדמנות הזו. נכון שלא פתחנו את הבקבוקים האלו לכבוד יום ההולדת החצי עגול, אבל מה איכפת לי לחשוב שכך היה?. 
 
תוך כדי הטעימה הרגשתי שדרכה אפשר לסכם את 55 השנים הראשונות שלי כצרכן (ואולי גם כיבואן) יין,
מתוך מה שיש בה וגם מתוך מה שאולי אין בה.
מה אין? אין יינות "קטנים", כאלה שאני הכי אוהב היום: הפתעות טעימות ונעימות מאזורי יין שמחוץ לפוקוס "מנקר  העיניים" הרגיל - BBB (בורדו, בורגון, ברולסקו). למה לא היו? הפעם זו היתה ההגדרה של הטעימה - המיטב של המיטב בערך, או יותר נכון "יינות-שלא-עולים-פחות-מאלף (או מאתיים)-יורו". בממוצע.
ומה יש?
כמובן שהיה בה יין קורקי. אולי אפילו יותר מאחד. כשיש 2000 יורו ויותר על השולחן זה מבאס, אפילו מאוד.  מי אמר פקק הברגה?
ויש אכזבות, כמעט בלתי נמנעות כשמדובר ברף ציפיות כזה. 





ומה עוד היה?
התחלנו בצמד השמאלי.
נתחיל בגילוי נאות - לכל מי שבמקרה יגיע הנה ולא מכיר את קיצור תולדות הזמן הפרטי שלי.
שני הבקבוקים הללו מגיעים מהקטלוג שיהיה מתנת יום הולדת שלי לעצמי. דרך חדשה עם כ-20 יקבים מבורגון, יחד עם דניאל ליפשיץ, שמכיר כל שורה וכמעט כל גפן בבורגונייה, או אם לדייק בקוט ד'אור. הם עולים על אוניה (במכולה מקוררת היטב) מעט אחרי המימונה.
 
מרסו "גפנים זקנות" של שארל בואיסון הוגש (יחד עם היין הבא) כאפריטיף לא מחייב ולא בהכרח יקר תשכחו ממרסו האגוזית והשמנמנה שהכרנו בעבר. לא שאין פה נפח על החך - יש ועוד איך - אבל היין מאוד ליניארי וממוקד, מרגיש צעיר אבל עם "תוכן" ראוי ויכולת התיישנות יפה. 
בלאני פרמייר קרו מבית מאטרו הראה פן אחר של השרדונה מבורגון. "זה כמעט כמו ללקק סלע", אמר מישהו. כן, אבל סלע עם הרבה פרי, ומוכנות נהדרת לשתייה. אני חושב שמבין הצמד, היין השני זכה לחיבת הקהל, אם כי גם הראשון לא פיגר בהרבה.

מסקנה ראשונה:
שנים ארוכות נמנעתי מלשתות יינות לבנים מבורגון, והטבעתי את ממוני במחוזות ובזנים אחרים. היו לכך כמה סיבות, בעיקר יוקר המחייה המאמיר של מה שהכרתי כ"שמות הגדולים" של בורגון.
לא עוד.
בבורגון כמו בבורגון, מהפכות מתרחשות כל הזמן. דומיינים צעירים מגיעים, בחורים חדשים מסיימים ללמוד ולוקחים את הכרמים חזרה מהחכרות ארוכות טווח, וכוכבים חדשים מאירים את הרקיע תכופות לבקרים. יש לי המון כבוד לאלו שעל ברכיהם גדלתי - אבל יש המון עונג מהבחורים החדשים בבלוק. שווה להכיר אותם, משתי סיבות: במקרים רבים העבודה שלהם לא פחות טובה משל הבתים הוותיקים, ותמיד הם יהיו נגישים יותר בפן הכלכלי. אז אני בפנים.
אבל - עם הכבוד שיש לשרדונה המוצלח של בורגון, אני לא שוכח לרגע את הריזלינג. אני יודע שכולנו משוכנעים כבר ביופי של ה"טרוקן", היבש, אבל זה הזמן לחזור ולהסתכל בעיניים של הריזלינגים המתוקים: קאבינט, אאוסלזה, על ה"קינוחיים" יותר נדבר בהמשך. איפה הריזלינג פה? לא יודע. מאוד רציתי שיהיה בקינוח אבל לא הסתייע בידי, וב"שולחניים" כבר לא היה מקום. אבל ריזלינג הוא חבר של כבוד בכל רשימה של יינות עילאיים. ואני לא שוכח את החברים הפחות ממותגים - גרונר, קריקנטה מהאתנה, וורדחו שמנמן ואלבריניו מהודק, סוביניון בלאן מורכב עד אין קץ מהלואר ועוד ועוד. צריך לנער את הראש. יש חיים לבנים מעבר לרצועת הזהב..

שמפניה וילמאר "קר דה קובה" 2006. כל מילה מיותרת. יצרן ענק בשנה טובה מספר כמה שמפניה יכולה להיות טעימה. בסביבה הקרובה שלי הטעם השתנה. פעם היו לוגמים בהנאה בקבוקי מותגים עם 15 גרם לליטר, היום מגדל עם 11 גרם מרגיש גבוה. הסגנון של וילמאר מאוד ייחודי - יינות הבסיס תוססים כולם בעץ (!), הקר דה קובה - התווית הגבוהה של היקב - תוססת כולה בבאריק (!!), שליש חדש (!!!). לורן לא עושה מאלולקטית, אקט נדיר בשמפן, ואת הפיצוי הוא נותן עם טיפת סוכר. כרגיל, הק.ד.ק. מעלה חיוך של אושר על פני כל מי שלוגם. קונצנזוס.


מסקנה שנייה: 
אם עוד לא השתכנעתם בעליונות - הטכנית, הכלכלית, המוסרית והתמחירית של שמפניות מגדלים, אז כנראה שלא עשיתי משהו לגמרי נכון. בתכל'ס, שמפניה עוד לא קיבלה את המקום הראוי לה כיין שולחני שנכנס עמוק אל תוך זמן האוכל. לא בישראל, כלומר. האם זה יקרה? לא יודע, מקווה שכן. יודע שמי שכבר הפנים - חי חיים טובים יותר. בקצת, לפחות.


חזרנו טיפה אחורה בתמונה, ל"מה פאבוריט" של אלאן בורגה. פינו נואר מז'ברה, זה הכל. רוב מה שהכרנו עד היום מהכפר הזה היה עמוס מדי בעץ, אבל גל חדש של ייננים (פורייה, דורושה ועוד) מלמד אותנו את הפנים האלגנטיות של יינות הכפר. הענבים ליין הזה מגיעים מחלקות בנות עד 100 שנה, והתוצאה מרתקת: יינות עשירים ומלאי תוכן אך חסרי משקל על החך. וילאז' מרשים ביותר, ברמה של פרמייר טוב.

אחריו הגיע צמד היינות לכבודו התכנסנו.
ז'וזף רוטי שארם שמברטן גפנים בוגרות 1993. קניתי, הבאתי, הכנסתי משקיעים, המתנתי שנה. חמש. עשר. יותר. פתחתי.
קורקי.
אחריו מזגנו את היין של דה ווגואה. מרוכז, עשיר, מתקתק במידה, מתובל יפה, סיום ארוך, טיפה עץ אולי. לא באמת אלגנטי אבל לפעמים זה ככה עם יין בסדר הגודל הזה. רק מה, רצינו פינו נואר, לא סירה. מוזיני יודע לתת יותר, בעיקר אחרת, והדוגמאות של דרוהין, למשל, מהן יש לי כמה וכמה (וכמה) בקבוקים, מספקות לרוב את הסחורה. בקיצור, קצת חילול קודש, אבל מוזיני דה ווגואה 1993 הוא יין מאכזב.

מסקנה שלישית:
כייף לשתות שמות גדולים, לעתים טעים יותר לשתות שמות שבאים קטנים ויוצאים ענקיים.

המשכנו לבורדו, הפעם רק גדה ימנית, ארץ המרלו. שני שמות מהגדולים ביותר שיש. תענוג.
תענוג?
Well....
לא ממש.
אני מודה שכמו כולם (כמעט) התחלתי את הדרך בהערצת יינות בורדו. בלי לשפוך את התינוק עם היין, יש מה לאהוב בבורדו, אם כי היום, בעידן בו אני מבקר חברים-כורמים-ייננים על בסיס קבוע פחות או יותר, קשה להעריץ את אחוזות ההון של בורדו. אבל היין עדיין טעים במקרים רבים. רק מה, הצמד הזה הוכיח מה וכמה הצליח אדם אחד להרוס את התעשייה הזו - רוברט פרקר.
קחו את השאטו טרוטנואה 1998. אחד השמות הכי נחשבים בארץ המרלו. היין הזה היה קשה לשתייה. מתוק, מרוכז, ואף חסר ייחוד כמעט. אני חוסך לכם את החיפוש - 96 נקודות, ותאור די מדוייק למען האמת: "Full Bodied, rich,sweet tannins". מה השתנה? עשיית היין או הטעם שלי? כנראה גם וגם. השני בצמד, לפלר פטרוס 2000 - טוב, אני חוסך במילים: הנה התמונה. 


למי שלא שם לב - שליש בקבוק נשאר. והיין היה תקין לחלוטין, טכנית. 
 
מזל גדול שהיה עוד יין במרתף. ה-שביון נואי סט. ז'ורז' ווקראן 2002 נקרא לדגל, ואחרי כמה לגימות של אוויר הצליח להרשים ולהחזיר את הכבוד לבורגונים מתיישנים. איך להגיד בקיצור? היה בו כל מה שמחפשים ביין, ובבורגון בפרט. בעיקר אופי. אחרי והגיע השאטו ד'איקם 1990 - עדיין לא הגיע לפרקו, טעים ונדיב, אבל מדגים את הבעייתיות האמיתית של יינות הקינוח מבורדו: בסופו של דבר לוקח להם דורות להתבגר ולהשיל את שכבות השומן ילדות שלהם, ועד אז הם כבדים ועשירים מדי, בטח מול המתחרים מהפסגה - גרמניה, שם המתיקות שנייה רק לחמיצות אינסופית.  

מסקנה רביעית:
טוב, אני לא מחדש הרבה. בורדו מצויינת, לא נגזים, אבל לטעמי הפרטי יש הרבה הרס וחורבן שם, בעיקר כזה שנגרם על ידי רודפי ציונים. מעניין מה יקרה בשנים הקרובות, אחרי שפרקר יפסיק לדרג את היינות בטעימה מוקדמת. קודם למחירים, אחר כך לסגנון. מעניין. 
לגבי יינות קינוח - אני מודה שאני לא צרכן גדול שלהם, להבדיל מקאבינטים ושפטלזה שאני מקפיד לשתות ככל שמתיר הרופא הצמוד. אבל אין ספק שגרמניה מפגינה עליונות אווירית מוחצת בסגנון, ואם מחפשים יינות BA בתקציבים נוחים יותר, אפשר ללכת לחפש אותם באוסטריה.

מסקנה חמישית:
הכל דינמי בחיים. Never say Never.

 
לייבסיטי - בניית אתרים