Yannick Amirault
Bourgueil

 

"אחד האזורים שהרוויחו יותר מכל מהתופעה שמכונה 'התחממות גלובלית' הוא אזור הלואר, והדברים אמורים בעיקר על היינות האדומים מבוססי קברנה פרנק".
על הציטוט הזה חתום ג'ון גילמן, אחד מכתבי היין המעטים (מדי) שמכסים בצורה סדירה את היינות המופלאים שמיוצרים בעמק הלואר. את אותו משפט שמעתי בצורה כזו או אחרת משך חמישה ימים אינטנסיביים של ביקורים בחבל הארץ שמוכר לנו בעיקר בזכות יינות הסוביניון בלאן הטעימים ביותר על פני כדור הארץ.
על הלואר ה"לבן" נרחיב בהזדמנות קרובה, אבל הפעם נקדיש כמה מילים לקברנה פרנק, שמוכר לנו בעיקר כאחד מהזנים המשלימים בבורדו. בתודעה שלנו התקבעה משוואה שטוענת "קברנה פרנק = ירוק". אם נקשור את הדברים לפסקה הקודמת, אפשר להבין כי הירקרקות הזו יכולה בעיקר לנבוע מבשלות לא מספקת, בוודאי בעמק הלואר הקר והרטוב יחסית. ואכן, אם בוחנים את המספרים עולה בבירור כי הלואר הוא אזור של יינות לבנים אוהבי קור. הכוונה במספרים הם מדידת הטמפרטורות והמשקעים, ועוד יותר של הדונמים המעובדים בפועל. "קברנה פרנק נוטעים רק באזורים מוגדרים בעלי מיקרו-אקלים ספציפי, בו יכול הקברנה פרנק להבשיל", מסביר פיליפ ואטאן, היינן והבעלים של שאטו דו הורו מסומור שאמפיני. ואכן, מתוך כ- 700,000 הדונמים שבלואר הנטועים בגפן יין, פחות מ-10% הם של קברנה פרנק וזנים אדומים בכלל, כאשר הרוב (20,000 דונם) הם מתת האזור שינון.


לא הרבה ענבים, אבל איזה יין.
אפשר לתאר את הקברנה פרנק הלוארי כשילוב של העוצמות הבורדלזיות עם העידון הבורגוני. כמו כל הכללה גם זו מעלימה יותר מדי מידע בחורים הגדולים מדי של המסננת. הקברנה פרנק של הלואר נמצא עכשיו בנקודה בה הקסם מתחיל לצאת לאור. בהרבה אזורי יין יש יצרן מיתולוגי ששיפר את הרמה מוקדם מכולם. המקבילה של הקברנה פרנק מהלואר להנרי ז'אייה מבורגון הם כנראה האחים פוקו מיקב קלו רוז'אר המצויין. אבל הם לא לבד בחתירה הבלתי מתפשרת להבשלה גבוהה ולטיפול הולם בפרי שמתקבל. כמו במקומות אחרים בעולם הישן, דורות חדשים נכנסים למשחק, עבודת הכרם הופכת קפדנית (הרבה) יותר, העץ מתחיל לשחק תפקיד יותר משמעותי (אבל אנחנו מחפשים את אלו שלא נותנים לו להשתלט על העניינים) – וכן, האקלים מפרגן טיפה יותר. התוצאות מרתקות בכל קנה מידה, אם כי במיקרים רבים הטאנינים מצריכים מעט סבלנות כדי לחשוף את הקסם. אי אפשר בלי להזכיר את המחירים הנוחים – המאוד נוחים – בהם מצטיין האזור, לפחות בינתיים. לאור מה שקורה באזורים היותר מתוקשרים של צרפת, ההמלצה שלנו היא חד משמעית – להצטייד בכמה שיותר יין.
כמה מילים על אפלסיונים של יין אדום בלואר.


בעמק הלואר ישנם ארבעה תתי אזורים עיקריים בהם מגדלים ענבים אדומים, בעיקר קברנה פרנק. אגב, קברנה פרנק נטוע באזור מאז המאה ה-17, והפקטור העיקרי שהביא אותו הנה הוא הבשלתו המוקדמת, שמתאימה יותר ללואר הקר. ברוב האזורים הדרישה היא למינימום של 90% קברנה פרנק בבקבוק של יין אדום, כאשר הקב"ס נכנס לתמונה רק בשנים של הבשלה טובה יחסית, מה שקורה יותר ויותר.
סומור שמפיני מייצרת את היינות הקלים והעדינים יותר, אם כי גם כאן ישנם יוצאים מן הכלל כפי שנגלה בהמשך. סט. ניקולה דה בורגוי הוא האפלסיון הקטן מהארבעה, וכמו בורגוי השכן הוא מייצר יינות שנחשבים הכי כבדים וטאניים בצעירותם, יינות מורכבים להפליא שבמיטבם פורחים אחרי עשור או יותר. בבורגוי היותר גדולה יש שני סוגי קרקע, כאשר אדמות חלוקי הנחל מפיקות יינות קלים יחסית ומאוד נגישים. האזור הגדול והמגוון מכולם הוא שינון – ההבדל העיקרי הוא הטאנינים החלקים יותר, מה שלא פוגם ביכולת ההתיישנות של יינות האפלסיון.
אבל הקווים הכלליים הללו טובים למבחני ה-MW. בפועל – היצרן חשוב מהכל. ואנחנו בחרנו שניים מהיצרנים הטובים ביותר שיש לעמק הלואר להציע.

קצת על Domaine Yannick Amirault, Bourgueil
בואו נתחיל מהצרפתית: מכירים את חברת המכוניות רנו? גם שם כותבים את זה Renault. אז שם היצרן הוא יאניק אֵמירוֹ, ושם האזור – בּוּרגוי. בורגוי הוא חלק מאזור טוריין שבמרכז הלואר – מזרחה משם נמצא את ארץ הסוביניון בלאן, מערבה ממנו את אנז'ו עם השנין בלאן המצויין ועוד מערבה על האטלנטי – אזור המוסקדה. יאניק אמירו מחזיק כרמים בבורגוי כמו גם באפלסיון הנבדל סט. ניקולה דה בורגוי – יינות אלו יגיעו אלינו מתי שהוא, כרגע התמקדנו בבורגוי.
הסיפור של היקב הוא אותו סיפור קלאסי ששמענו אינספור פעמים באינספור אזורים ומדינות. יאניק אמירו ירש את האחוזה מאביו אי שם בשנת 1982, ותוך כמה עשורים הפך אותה ליקב החשוב והנחשב ביותר באפלסיון. הסוד? ניחשתם נכון. עבודת כרם אינטנסיבית – חקלאות אורגנית (מבציר 2009), ריסוסים מינימליים אם בכלל, שמרים טבעיים, והפרדה עיקבית של החלקות השונות תוך מתן ביטוי ראוי בבקבוק לכל אחת מהן.
היינות של אמירו שופעי פרי – תלוי בבציר כמובן אבל הפרי מנגן פה כינור ראשון. הטאנינים חלקים ורכים יותר מהמקובל באזור, וביינות הכבדים יותר נעשה שימוש יפה בחביות אלון, חלקן חדשות. "יאניק אמירו מייצר יינות מסחררים מהאפלסיון הזה", מתפייט גילמן, "ואני אוהב מאוד את גווני הפרי האדום שביינותיו, פינוק די נדיר באזור".

Yannick Amirault, la Coudraye 2012
היין הראשון ברשימה של אמירו מורכב מענבי שלושת סוגי הקרקע העיקריים באפלסיון – טוף, חצץ וצור. 2012 הניבה יינות מאוד פירותיים וידידותיים, שעברו יישון של חודשים ספורים בחביות פודרה גדולות בנות עשור ויותר. הרבה פרי ישיר ועשיר, אדום ושחור, עם מעט עישון וגוון מינרלי מעניין. גוף בינוני, עסיסי אך לא מתוק. הטאנינים רכים וידידותיים, ומאפשרים ליין לענג אחרי דקות של אוויר, אבל מבטיחים יכולת שימור שתפתיע רבים. אם זאת ההתחלה, איך ייראה ההמשך?
95 ש"ח.


Yannick Amirault, Le Grand clos 2010
היין הזה מגיע מכרמים שיושבים על גיר וצור, ובאופן מסורתי זה היין המורכב ביותר במבחר של אמירו. יש פה טיפה יותר עץ חדש – הכל בחביות של Demi Muids בנפח של 600 ליטר. שפע של פרי שחור על האף – דובדבנים נניח, עם עור טרי, מינרליות נעימה, מעט טבק ורמז של ריחות עץ חדש.
על החך מורגש הגוף המלא של היין – מלא אבל לרגע לא מעיק, יין מורכב וצעיר עד כאב. בבסיס הטעימה יש פרי בשל ועשיר לצד חמיצות רעננה, טאנינים נוכחים אבל לא גסים, נפח מצויין עם סיום נדיב וארוך. "Lovely juice", מסכם גילמן ומעניק 93 נקודות, עם חלון שתייה של 2018-2040. שרק נחיה עד אז.
135 ש"ח.   



Yannick Amirault, La Petite Cave 2010
הפטיט קאב נחשב ליין העוצמתי ביותר במבחר של היקב. הענבים מגיעים מ 2-3 כרמים בעלי מאפיינים של קרקע עשירה בצור, כולם נטועים במדרון. גיל הגפנים הממוצע נע סביב 50 שנה, ובבציר כמו 2010 התוצאה מרשימה כבר מגיל צעיר, אם כי אחרי חצי עשור הוא ישיל מעט מה-Baby Fat וייתן יותר, אפילו הרבה יותר.
179 ש"ח.



  
לייבסיטי - בניית אתרים