ינואר 2013

מזג האוויר הסוער של תחילת השנה התברר כקצת יותר מדי. מדינת תל אביב כמעט טבעה, במה שמוגדר כארוע של פעם בעשור. אם הפעם עוד הצילו משהו, הגיעו הבחירות, ארוע של פעם בשלוש שנים בממוצע, והעצימו את החודש הדרמטי והבלתי צפוי. דרמטיים ככל שיהיו, אלו היו ארועים חריגים. מאידך, אדם יכול לסמוך על ינואר שיביא איתו שלושה דברים:
1) הביקוש לשמפניה יירד מעט אחרי המבול המבורך של דצמבר. אל דאגה, בפברואר הכל מסתדר.
2) יקרה איזה משהו מעצבן עם המחסן שלנו - הפעם זה פינוי, אך לפחות הוא כמעט ריק מסחורה.
3) ח.ד. הפקות ינצלו את המעבר לשנה קלנדרית חדשה כדי לשלוף מהארון הממוזג את מיטב התוצרת הבורדלזית של עשור קלנדרי לאחור - הפעם ישבנו לטעום את שנת 2003 המדוברת. 

ועל מה מדוברת?
2003 היתה שנה "אפריקאית", עם טמפרטורות שהפילו חללים בכל צרפת ובאירופה. אנשים, בעיקר מבוגרים נטולי מיזוג וידע להתמודד עם החום המטורף, פשוט התייבשו למוות. נכון שאחרי טרגדיות כאלה עלילות הגפנים נשמעות פחות חשובות, אך במימד הזמן הן לא פחות מסקרנות.

בינואר 2003 הגפנים של בורדו עדיין נמו את שנת הלילה הארוכה שלהם, כך שהיינות עדיין לא בני עשור אלא "רק" 9 ורבע, פלוס מינוס, אם סופרים מרגע הבציר. אבל אלו הם דיקדוקי עניות. הסקרנות מנצחת את הפורמליקה, וטוב שכך, כיוון שהפעם הטעימה זימנה לנו יכולת להתמודד עם כמה מהמיתוסים המרתקים של עולם היין, כלומר בורדו. 14 יינות ועוד אחד לקינוח בנו ערב מרתק, שעשה לי סדר בתפישה של הבציר הספציפי ושל בורדו המודרנית בכלל. במידה רבה הבציר הזה, שהגיע אחרי שנתיים מאופקות למדי, התיימר לתת תמונה אולי מוקצנת משהו של העתיד לבוא בבורדו המתחממת - יותר סגנונית וטכנולוגית מאשר אקלימית בסך הכל, אבל בכל זאת. כמה שאלות קבלו תשובה, כמה מיתוסים נשברו, כמה הוכחו. סיכומים? כרגיל, בסוף.

מיתוס מספר 1: בורדו מתחממת, וכך גם היינות. אי אפשר לייצר יינות אלגנטיים בחום כזה.
אין ויכוח.  המספרים הרב שנתיים מאוד ברורים, ובציר 2003 שבר את כל השיאים. שימו לב: ממוצע הטמפרטורות באוגוסט בבורדו היה מעל 32 מעלות צלזיוס (ביום). רק כדי להבהיר כמה זה חם, הממוצע הרב שנתי בתל אביב (לא אזור יין מובהק) עומד על 31 מעלות "בלבד". בורדו אינה עשויה מיקשה אחת, ובצפון המדוק התוצאות היו טובות בהרבה ממרגו ומגראב, כך מדווחים. ובכל זאת, איך אפשר לייצר יינות אלגנטיים בחום הזה?
La Tour Carnet 2003
ההפתעה כפולה. אחת - כי זה יין אלגנטי להפליא. שנייה - כי עומד מאחוריו כיועץ לא אחר מאשר מלך הריכוז והעושר, מישלן רולאן, שהפתיע אותי אישית ולא בפעם האחרונה בטעימה הזו. נכון, רולאן אמור לייצג את הפזילה לכיוונים ולסגנונות בינלאומיים, אבל דווקא בבציר הקיצוני והפראי לכאורה הזה - היין הזה מאוד נאמן למקורו ולסגנון בורדו (המודרני אמנם, אבל בורדו).
אף מהודק ומאופק. לא מאוד בשל, איזון יפה בין פרי בשל (שזיף, אוכמניות) לחומצה וטאנין רך וידידותי. לא יין כ"כ מורכב אבל נגיש ומהנה. אלגנטי, וכנראה שאפשר לייצר יינות אלגנטיים גם כשמאוד חם. אבל האמת שאת השיעור הזה למדנו גם מייננים ישראליים.


מיתוס מספר 2: כמו בניתוח טכני של מניות בבורסה, האלכוהול הוא הכל.
אחוז האלכוהול מספר לנו כמעט כל מה שצריך על היין, בטח באזור או בשנה חמה. אלכוהול גבוה הוא אויב, ויינות של אלכוהול נמוך תמיד יהיו נעימים ומאוזנים יותר. שנת 2003 היתה מלכודת של אלכוהול גבוה, וכל מי שייצר יינות כאלה התקשה בהכרח לאזן את היינות ולהציג אלגנטיות.
Chateau Moulin Haut Laroque 2003.
היקב הצנוע והלא מדורג הזה מסט. אמיליון הוציא את אחד היינות האלכוהוליים ביותר בבציר - 14.3% מוצהרים על התווית. כלום במונחים ישראליים, המון במוניח בורדו ששם 13% זו תופעה (גבוהה) בת עשור לכל היותר. מינרליות, ריצפת יער, פרי מעודן ואף יחסית מהודק, נוכחות יפה על החך אם כי גם כאן הכל טוען "קחו את הזמן". האלכוהול מאוד מאוזן עם הפרי, והוא כלל אינו מורגש, למעשה הוא "נשאר" על התווית בלבד. מתברר כי חום גבוה לא חייב לגרור אלכוהול קיצוני, וגם כשהוא גבוה - הוא לא בהכרח בוטה.


מיתוס מס' 3: פרקר הוא המלך.
אין על פרקר בבורדו. הוא לא טועה אף פעם.
Chateau Pavie 2003
בפלייט של שלושה יינות "מרלו", היין הזה בלט מייד בצבעו הכהה, שחור וכמעט אטום. האף שידר בעייה כבר בריחרוח הראשון, חומצות נדיפות בכמות היסטרית. נכון, השבאל בלאן המיתולוגי של 1947 נראה כנראה בדיוק ככה, אבל למי יש חשק לחכות 50 שנה?
מיד פאלאט חלול ולא מספק, המון וניל-קסיס-פורט, טאנינים יבשים וגסים, או בקיצור יין שלא פוגש אף אחד מהערכים של בורדו הקלאסית, ולקורא פיק - לזה בדיוק מכוונת המילה חאראבאנה (סיפור מטעימה אחרת). בעימות הגדול בין פרקר שטען שזה מופת של ייננות, לבין גברת רובינסון שטענה שזו לא יותר מחרפה - אני מצדד לגמרי בבריטית. בקיצור, את המלך הזה צריך לקחת עם מעט מלח.               י

 





אלכוהול הוא הכל?
































































פרקר - המלך?
מיתוס מס' 4: אחרי 500 שנות ייננות, הבורדלזים האלה יודעים משהו על שימוש בעץ.
חם, קר, ירוק או קסיס, העץ לעולם ישחק כינור שני לפרי, יהווה מסגרת מחמיאה ולעולם לא יקפוץ בראש.
Chateau Giscours  2003.
גרנד קרו מדרגה שלישית מאזור מרגו, וסתם מעניין לקרוא מה האפיפיור כתב על אורך החיים של היין - 2007-2020, כלומר אנחנו בחצי הדרך. מי שהיה סבלני והמתין עם הבקבוק שלו עד כה קיבל ריחות חזקים של מוקה וקלייה, פרי אדום שמסתתר עמוק מתחת, גוף בינוני שהרגיש מעט רזה לצד חמיצות גבוהה שהרגישה, השם ישמור, מתוקנת. במילה אחת - אכזבה.
.

Chateau Sociando-Mallet 2003.
אחד מיינות הקרו בורז'ואה הטובים שיש. הפעם בחרו פה להשתמש ב-100% עץ חדש, והתוצאה בהתאם. ריחות קלייה בולטים אם כי הפרי מרוכז ו"שחור" בהרבה מהז'יסקור. מאוד עוצמתי ומרוכז, אם כי הוא מעט "בייגלה" - הרבה נוכחות בפתיחה ובסיום עם חור גדול ב-Mid Palate. בניגוד לז'יסקור המעט אנמי, כאן הסטרואידים יכולים לרמז כי אחרי עוד עשור לפחות העץ טיפה יתרכך, ומי יודע מה יקרה אז. ההימור שלי - שום דבר מסעיר.
הערה: השותף השלישי לשניים האלו בפלייט היה הלאטור קארנה (ר' למעלה) שלטעמי לקח אותם עם יד קשורה.
.

מיתוס מס' 5: מרלו טוב יש בגדה הימנית, הגדה השמאלית היא ממלכת הקברנה.
טוב, מספרית אנחנו יודעים שמרלו הוא מלך בורדו, וגם בגדה השמאלית הוא השולט מבחינת אחוזים, אם כי ההצלחות הגדולות שם הן של יינות מבוססי קברנה, בעוד ה"ימין" הוא הבאנקר של המרלו.
Chateau Troplong-Mondot 2003
אחד ממלכי הגבעה של סט. אמיליון, גם פיזית וגם מטאפורית. 90% מרלו. ריחרוח ראשון מגלה פורטיות, קסיס, וניל ועץ. אחרי כמה דקות המיתקפה נרגעת, האף הופך מאוזן יותר ואפשר לטעום. מעט מריר, חמיצות טובה ברקע אבל לא מספיקה כנראה כי התחושה על החך מאוד מגושמת ולא הרמונית. יכול היה לככב בכל טעימה של יין ישראלי, אבל זה לא ממש מה שמצפים מבורדו. הנקודה לזכותו: ליד ה-Pavie הוא הרגיש ממש טוב.

Chateau Pichon Longueville comtesse de Lalande 2003
אחד הסופר סקונד, עם תכולה גבוהה יחסית של מרלו (30% ויותר), שבהחלט מורגשים על האף והחך. הרבה פרי אדום (דובדבן, סוכריה אדומה) לצד לקריץ ועישון קליל. מפוקס, מאוזן, מדוייק, לא מאוד עוצמתי אבל בהחלט עם אופי ברור של בציר חם ובשל. מושגי המפתח פה, אני חוזר על עצמי, הם איזון ודיוק. שווה.

מיתוס מס' 6: הנסיון מדבר.

כללית, ייננים עם ביצים גדולות לא בצרו מוקדם. נכון, פטרוס בצר בשבוע הראשון של ספטמבר, למשל, אבל על קרקע החימר הייחודית שלו הדברים נראו מעט אחרת. הרווח של הממתינים היה התקררות מפתיעה אחרי החום הלוהט של אוגוסט, והתוצאה - כמה מהיינות המוצלחים של הבציר.
 ייננים עם ביטחון עצמי הבחינו שיש להם פרי שופע ו"אחר", אבל עמדו בפיתוי ולא הטביעו אותו עם טונות של עץ חדש, כוחני וקלוי. גם כאן התוצאות היו בחלקן מרהיבות, אולי לא קלאסיות לבורדו אבל בהחלט יינות עם אופי עקבי לאחוזה ולאפלסיון.
לשמחתי, הטעימה שיכנעה כי המיתוס הזה הוא נכון, שריר וקיים. באופן מעט עצוב, הוא הבליט גם דוגמאות אחרות. אבל קודם לבשורות הטובות.
Chateau Leoville Poyferre 2003
גבירותי ורבותי - מהפך. נכון שהוא אירע לפני שנים רבות, אבל (שוב) מישל רולאן הצליח לעצב יקב מנצח. היין מציג אף בורדו קלאסי, מינרליות לצד  פרי מאוד מדוייק, ארוז בגוף בינוני ומאוד אלגנטי, מאוזן ומורכב. מעט קסיס, ברגמוט ופרי עשיר אך לא מוחצן. בסך הכל מדובר בהצגה של ייננות טובה ומאוד מדוייקת.
.

Chateau Leoville Barton 2003
תמיד מרתק לטעום את ה"לאובילים" אחד ליד השני, להתבלבל ולאהוב כל פעם מישהו אחר. יש משהו דומה ביניהם: המינרליות והמבנה האלגנטי מזכירים גנטיקה של בני דודים, נניח. אבל טועם ידען (ואני מצהיר שאני הוא לא המקרה המובהק) זוכר כי בארטון נחשב יותר "עולם ישן", מאופק וחמור סבר, ואולי יצליח להמר נכון מי הוא מה. פה זה היה קשה: הפרי אומנם בשל ומוחצן, יותר בומבסטי מהפוייפרה עם מעט מוקה בשוליים, אבל המבנה הטאני שונה - הטאנינים יבשים, מהודקים ונוכחים יותר, מרמזים כי זהו יין לטווח ארוך יותר. כך או כך, זהו צמד מאוד מוצלח וטעים. 
 
Chateau Montrose 2003
אף מהודק ומאופק, שמציג בעיקר פרי אדום לצד המינרליות האופיינית לאזור. האיפוק נמשך גם על החך, והזמן לא כל כך משחרר את הנוקשות המסויימת, שבאה לידי ביטוי גם בטאנינים. חמיצות יפה, יין קלאסי, מאופק ומהודק ש(כמעט כרגיל) צריך זמן. לא מעט ממנו.

Chateau Lafon Rochet 2003

הבקבוק הראשון היה מעט קורקי, ופתחנו בקבוק נוסף - ששידר מייד "כאן צריך זמן". נראה כי ביינות המוצלחים של הבציר זו סוג של מנטרה. אף מדיצינלי - כלומר המון ריחות יוד, שהזכירו לי אסוציאטיבית סינגל מאלט מאיילה ולא קלארט. כולם צוחקים על ה"תנועה" (לא פוליטיקה!) -  אבל ניעור אגרסיבי עם יד אחת שמכסה את פתח הכוס שיחררה את החיזור הקל והוציאה ריחות של פרי עשיר ומדוייק - קסיס, פרי יער, עיפרון ומעט עץ, הבהירה כי מדובר ביין מרוכז ומרשים אך לרגע לא כבד, יין טעים שהחמיא לפטה המצויין שחיסלתי בשיטתיות. יין לאוכל - אבל של העשור הבא.

Chateau Calon Segur 2003
אף עם פרי אופייני לבציר - בשל ושופע, אבל עם תיבול של ארז וקינמון לצד גוון פרחוני מחמיא. על החך היין רך, ידידותי, אבל התחושה היא כי הוא עדיין לא משחרר את מה שיש לו. מאוד טרי, פירותי, רענן - וישנוני. קלון סגור? חלון סגור.

מיתוס מס' 7: Pontet Canet לא קונה.

מה לעשות, לא מתחבר לסגנון השופע והמוחצן. שאחרים יקנו.
Chateau Pontet Canet 2003.
ידענו שהפלייט האחרון יוקדש לפויאק. ידענו שיהיה שם אחד מהגדולים, כנראה לאפיט. עלינו עליו בינגו. אף מרשים, מורכב, עם המון אוכמניות וטיפת ריבה אפילו, לקריץ ומעט בשרניות נעימה. סך הכל מאוד אלגנטי, בטח בשביל בציר כמו 2003. גוף בינוני-מלא, עם חמיצות מעולה וטאנינים רכים, יין מרשים בכל קנה מידה. גם על החך היין הרמוני, מתפתח ללא הפסקה, ארוך. עלינו על הלאפיט די בקלות.
כן, רק שזה היה הפונטה קאנה - טמבל מי שלא קונה.

מיתוס מס' 8: חמשת הגדולים לא טועים אף פעם.

טוב, מוטון לפעמים מפשל. אבל השאר - בינגו תמיד.
Chateau Lafite Rothschild 2003
האף מקבל מתקפה של מוקה וקלייה. המון. ניעור נמרץ מגלה מתחת לתועפה והתועבה הזו פרי מרשים, מדוייק מאוד, הרמוני ואלגנטי, אבל כמו שמן על מים הקלייה שבה ומכסה את הכל בשמיכה מאוד לא נעימה ואטומה למדי. באמת שרציתי לפרגן, יותר נכון להנות מהיין, אבל לא הצלחתי, גם אחרי חשיפת התווית. מישהו אמר שהעץ יירגע ואז הפרי ייצא - אני לא יודע אם זה יקרה, ומתי. לדעתי היה משהו פחדני בייננות - העושר והשפע בילבלו את היינן שעטף את הכל בעץ מוגזם והפך את המיץ הזה מפוטנציאל גדול למשהו גרוטסקי. 100 פרקר מעולם לא נראה מופרך יותר .

סיכום:

1) זה היופי של עולם היין - ההנחות המוקדמות מאוששות, או שלא.

2) 2003 היא שנה שאפשר למצוא בה דברים מרתקים,
אבל אין ספק שהטעימות הקודמות של בצירי 2000 ו-2002 היו הדוניסטיות יותר.
משהו בשפע הזה לא לגמרי מסתדר.

3) ולמרות זאת, אפשר וצריך להצליח לעשות יינות ראויים ויותר גם בחום כזה. בבורדו וגם בישראל.

4) תודה לחשודים הרגילים: בראש ובראשונה לאנשי ח.ד. הפקות, לאנשי שקד שאחראים על היבוא המופלא הזה, ולכל מי שישב לידי ותרם מהידע והנסיון שלו.



 






פונטה קאנה - לא קונה?




































לאפיט - המלך של הבציר?
רמז - למכירה ארגז.
   
לייבסיטי - בניית אתרים