שלהי נובמבר 2012

כבר כמעט חורף. בדיוק הזמן לנער את שמיכות הפוך, להחליף צמיג בקטנוע, ולהתחיל לבדוק מה מהאדומים הכהים והכבדים מוכן לשתייה. גם אנשי השיווק יודעים את זה, רובם לפחות, ומתחילים להפציץ עם יינות המשקל-כבד.
השבוע התקיימה השקה של יקב מוני, שהציע שני יינות מסדרת פרימיום חדשה ומוגבלת בהיקפיה. מאז שהיינן סם סורוקה הגיע ליקב קורים בו רק דברים טובים. הסנונית הראשונה היה הקלומברד המקסים (זה היה ב-2009 או 2010, המפגש הראשון עם החמוד הזה?). גירסת 2011 הוגשה לאלו שהגיעו בזמן. המאחרים, כמוני, קיבלו אותו חמים מדי. לא נורא. בסך הכל, זכרתי, היינות הפכו נקיים יותר, וריחות הלוואי שהיו כל כך אופיניים (טחב וזיתים שחורים, למשל) - נעלמו.
משפחת ערטול, בעלי היקב, מחזיקים הרבה יותר כרמים ממה שהם צריכים לייצור עצמי. זה אומר שיש להם יכולת לבחור לעצמם פרי, כמעט בכל רמת איכות. כבר בשנה הראשונה ביקב, 2009, החליט סורוקה להעלות את הרף וליצור צמד יינות פרימיום, שבנויים מענבים "שמגיעים מחלקות הכרמים המובחרות ביותר המקיפות את יקב מוני", לשון הקומוניקט. אני קצת סקפטי כשמספרים לי שיינן מאתר כבר בתחילת השנה הראשונה את החלקות הטובות ביותר, וגם מצליח להפיק מהן את היינות הכי טובים. אבל אלו הם דיקדוקי עניות. בסך הכל נעשתה על הצמד הזה עבודה מצויינת, ואפשר ומותר לברך על המוגמר, ולציין בסיפוק שבהחלט מדובר בעליית מדרגה עבור היקב הסימפטי. כמה גבוהה המדרגה ביחס למה שקורה בסביבה ובארץ בכלל? זו כבר שאלה אחרת, שכבר ננסה לענות עליה.
   
שמשון רזרב 2009, 150 ש"ח.
טוב, נתחיל משמות היין - יחד עם בן או בת הזוג, דלילה, מדובר בהברקה שמתכתבת ישירות עם האזור וההיסטוריה שלו, שמות שכל אחד בעולם יכול להבין, ולשייך כמעט מייד את היינות למקום הולדתם. אהבתי. פחות אהבתי את העיצוב הכבד של התוויות, את הכיתוב באנגלית בלבד, ואת ה"אובר" מכובדות שקורנת מהבקבוק.
השמשון מורכב מ-45% קב"ס וסירה כל אחד, עם חיזוק של פטיט ורדו. אישית מצאתי כי האף נעים, אפילו אלגנטי, קצת רחוק מהתיאור של סורוקה שמוצא בו קווים אוסטרליים, אותם הוא משייך להשכלתו הייננית. העץ - מורגש שהוא איכותי, משולב היטב, מתחבר לפרי השחור והמתובל (פלפל, די בנאלי לכתוב), ואפילו המעט פרחוני. הזיתים השחורים שהשתלטו בעבר על כל חלקה טובה בסירה - נעלמו, אולי הם ברקע, מוסיפים מעט גיוון חביב.
על החך - היין טיפה מתקתק, הטאנינים חלקים, החמיצות מאוזנת. אלכוהול (13.5%) - לא מורגש בכל. לא כבד, לא בומבסטי, גם אם לא מאוד מורכב. יין טוב, בסך הכל.

דלילה רזרב 2009, 150 ש"ח.
האחות הבורדלזית בנויה מ-50% קב"ס, 30% פטיט ורדו, השאר מרלו.
אף בשל ושחור, הרבה וניל ומעט קלייה. על החך היין מרגיש מרוכז ועשיר מעט יותר מהקודם, עם תיבול נעים ברקע. מתקתק, רך, חלק ומתמסר. סיום ארוך וריבתי.

סיכום?
שני יינות מהוקצעים, מדוייקים, לא מאוד מורכבים, עשירים בפרי אך לא כבדים או מעיקים, טיפ טיפה מתוקים לטעמי. לפני כמה שנים צמד כזה היה חלום רחוק עבור אנשי יקב מוני, היום זה רף איכות שממנו אפשר וצריך יהיה לעלות. בשנים 2010-11 לא הוציאו אנשי היקב את הצמד, ב-2012, אומר סורוקה, יש מצב. הימור שלי - אם וכאשר זה יקרה, נגלה (שוב) עליית מדרגה באיכות. ה
אם יש פה זינוק לטופ של העשייה המקומית? עוד לא, אבל בהחלט שיפור מקום ניכר בהיררכיה: מיקב "חמוד" עם פוטנציאל ליקב עם יכולת מוכחת.
כל המחמאות לאנשי מוני.


 
לייבסיטי - בניית אתרים