אוגוסט 2013

 הקיץ של 2013 התחיל מאוחר. הלחות התל אביבית הזדחלה בתיזמון מופלא רק בתחילת החלק השני של החופש הגדול, שבוע אחרי שנחילי המדוזות עזבו צפונה לכיוון קפריסין ופינו לנו את הים התיכון - 30 מעלות של דייסה אבל לפחות ללא צריבה. במקביל, עולם היין המקומי ממשיך בשלו. עוד מיזם, עוד כרם, עוד חלום שמצטרף אל מאות היקבים שכבר פעילים בשוק הדחוס עד להתפקע.
או שאולי לא?
בסופו של דבר, היופי של יין הוא בכוח של הסיפור, ובדרך בה הוא מתחבר למקום ולזמן מסויים. היה לי מספיק זמן לחשוב על זה בדרך הביתה מאזור מודיעין-מכבים-רעות בואך הרצליה. כי מה הטעם למיזם נוסף בשוק היין המקומי?

"אני באמת לא יודע לגבי אחרים. אני חושב שיש לי מה להציע בשוק המקומי, ואני כאן כדי להישאר". מי שהצטרף לסצינת היין הישראלי לפני חצי עשור לא מכיר את לואיס פסקו. כל השאר זוכרים אותו בעיקר מיקב רקנאטי בתור היינן המייסד, אבל פסקו היה פה כמעט משחר העידן החדש של היין הישראלי המודרני. ההיסטוריה של פסקו היינן מקבילה בצורה מרתקת להיסטוריה הקצרה של ענף היין המקומי. הקריירה שלו התחילה כשף קליפורני חתרן, אי שם במהפכת ה"טרואר" של הבישול שם, מעט אחרי אליס ווטרס והמטבח המקומי-קליפורני שלה. אחרי כך הוא היה בתשבי, כמעט תחנת חובה ליינן בן 50 פלוס מינוס, וגוייס להקמת יקב רקנאטי, עם התחלה צולעת שהלכה והשתפרה ככל שחלפו השנים. ואחרי שהדברים התחילו להסתדר, הוא קם ועזב את היקב.





"אתה יודע", אני אומר לו, "בחמש השנים שלא היית פה, הדברים השתנו, ואולי אפילו לא במעט". פסקו נדרך. אולי הוא אפילו שומע נימה של ביקורת אליה לא כיוונתי בדברי. "בדייויס לימדו אותנו שצריך שמונה שנים כדי ללמוד לאזן כרם", הוא אומר. "אני עזבתי אחרי השנה השביעית". הוא לא מרחיב יותר מדי בנסיבות עזיבתו. בחוכמת הדיעבד אני מאמין שהוא היה נשאר, מכווץ מה שאפשר ומתפשר איפה שצריך. חמש שנים היתה משפחת פסקו בקליפורניה, ובין השורות אפשר להבין שהן לא היו קלות. לואיס לא היכה שורש בשום מקום. היו לו שתיים שלוש תקופות קצרות ביקבים כאלה ואחרים - שנה אחת באלדורדו ביקב שפשט רגל ("גבוה כמו ישראל אבל יבש בהרבה") ועוד תקופה בייצור חומץ ("ייננים רועדים מפחד, אבל בכלל לא קל לייצר את זה!"). אבל בעיקר "היה לי  הרבה זמן לגדל לגדול עם הבנות - תקופה שעליה לא הייתי מוותר בחיים". אני הכי מבין אותו בעולם. בשלב כלשהו הוא הבין כי לשם פסקו יש את הערך הכי גבוה דווקא בישראל. "הכל יחסי", הוא מחייך, "אבל פה אני באמת מרגיש נוח, מכיר הרבה אנשים ויכול להסתדר הכי טוב".

פסקו חזר לישראל לקראת בציר 2012, בתאריך מאוד סמלי - 11/9. אשתו והבנות נשארו בארה"ב. "כולם מדברים על עודף בענבים, אבל האמת היא שקשה מאוד למצוא ענבים טובים. קומבינות יש בשפע. ההוא מוכר כמה טון מהצד, השני מגלח לך כמה אשכולות שבוע לפני הבציר של היקב הגדול, אבל אני מסרב להיות חלק מהשיטה הזו. מה ששנאתי שעשו לי - לא אעשה לאחרים". פסקו התחבר ליקב בית אל, שכר דירה קטנה ליד היקב, ובחסכונותיו קנה כמה טון ענבים, כשאת הייצור הוא עושה בבית אל תמורת ייעוץ שהוא נותן להם. "עבדתי המון עם הגליל, אבל בהרי ירושלים ובעיקר בשומרון ההבדל אדיר. ראשית - הנוף הטופוגרפי בגליל מגוון בהרבה. שנית - הנוף האנושי אחר. בשומרון גרים אנשים דתיים עד דתיים לייט, ציוניים ללא מרכאות, ורובם פועלים מתוך תחושת שליחות שקודמת למניעים כלכליים נטו". פסקו, אגרונום מוסמך מדייויס, טוען כי השומרון הוא אחד משלושת אזורי היין הטובים בישראל, אולי אף הטוב שבהם, "בזכות שילוב של גובה ואוויר יבש, לצד קרקע אחידה יחסית ואיכותית". ומה עם האזורים הנמוכים יחסית? לפסקו אין בשורה גדולה עבורם. "הם ייפלטו מהתעשייה. זה עצוב אבל הכרחי. כשיש לך את הגליל-גולן-ירושלים-שומרון, אין שום טעם לגדל ענבי יין ליד בנימינה".
אז עם קצת מזל (בכל זאת, 2012 מסמנת את תחילת הניבה של גל נטיעות האיכות העצום של 2008-10), קצת תקווה וקצת חסכונות מתמקם פסקו בבית אל, קונה כמות ענבים במחירים של כ-2000$ לטון - "לא זול, אבל הגון בשביל האיכות", ומתחיל את הפרוייקט של החיים שלו. שני יינות עושה כרגע פסקו, וכבר נרחיב עליהם. הסגנון דומה למה שהוא השאיר אחריו ברקנאטי - יותר לכיוון של הפטיט סירה האייקוני, נניח, מאשר לסירה ויונייה של שצברג את לוינסון. זה בפירוש לא הקו החדש של מתינות ואיפוק שנפוץ עכשיו בקרב כמה ייננים מתוקשרים היטב, אבל זה בהחלט הסגנון שהרבה ישראלים אוהבים, ולפי מה שטעמתי רמת הדיוק של פסקו עלתה מול שנותיו הראשונות ברקנאטי. בואו נגיד שהיין כרגע הוא גירסה פחות מורכבת של ה-SR לדורותיו, אם כי בבלנד ה"גבוה" הכל עוד יכול לקרות.גם על סקאלת העוצמה, גם על זו של המורכבות.

דבר שני - מקור הענבים. פסקו, כאמור, מתבסס על ענבי השומרון, מה שנקרא עמוק ומזרחית לקו הירוק. מדינת תל אביב לא מתה על זה, אני אומר, ובדיוק היום פירסם האיחוד האירופאי הודעה שגם הוא פחות מפרגן לאזור. פסקו לא מתרגש. "הכל עוד מאוד טרי. מה שבטוח הוא שבשוק היהודי האמריקאי, כשיש יין שענביו מגיעים מהשומרון - זה לא מזיק. אפילו להפך, אמר לי יותר מאדם אחד. בקשר לשאר - ידבר מה שיהיה בבקבוק". מצד אחד פסקו משדר משהו בטוח ונינוח - זהו, גיל 50 הוא הזדמנות כמעט אחרונה לעשות משהו והוא מרגיש שהוא חזר למקום הנכון. מצד שני, יש משהו מאוד דרוך, טעון ומתוח בהתנהלות שלו. כי בגיל 50 מרווחי הטעות הם אפסיים, וקשה לשקם מה שנהרס, אם נהרס. אבל בסך הכל לפי מה שטעמתי יש לפסקו מה להציע. גם אם אין פה בשורה חדשה - ובינינו, כמה כאלה כבר יש בעשור - יש פה יינות טובים מאוד, אולי אף יותר, ארוזים בסיפור אנושי בציפוי תקווה של התחלה חדשה. 

                                              


פסקו, קברנה - מרלו 2012
טעימת חבית.
59% קב"ס, 37% מרלו ומעט פטיט סירה.  החביות כולן חדשות. "פחדתי מברט. אני לא מעיז לקחת חביות משומשות", הוא אומר. מי שזוכר את פצצות השמש והאלון של פסקו ברקנאטי - ובכן, זה לא אותו דבר. עדיין - היינות מאוד בשלים, אבל זמן ההשרייה בעץ מאוד התקצר - 9 חודשים במקרה הזה. בכנות, אני לא בטוח אם זו אידיאולוגיה או תזרים מזומנים, אבל התוצאה טובה, בטח לטעמי. העץ נוכח אבל נרגע מאוד אחרי דקות, ואפשר להניח כי עד פסח - אז ייצא היין לשוק - זה יהיה אף יותר מתון. הרבה פרי שחור ואדום, לצד ניחוחותיו מוצאים גם ארז ומעט שוקולד. נפח יפה, מעט יבש בסיום אבל שום דבר שאמור להדאיג. זו לא פצצה וגם לא שיא העידון - אולי כאמור גירסה מתונה של ה-SR-ים המוקדמים יותר של רקנאטי. כרגע התמחור נראה משהו סביב ה-120 ש"ח - לא זול, אבל אפשרי. כ-7,500 בקבוקים.

פסקו, קברנה - מרלו "רזרב" 2012
היי היי, אל תקפצו. הרזרב זו המצאה שלי, בעיקר כדי לבדל אותו מה"פסקו" הרגיל. "למען האמת, אין הבדלים ענקיים בין היינות", מודה פסקו בגילוי לב. "חומר הגלם בשניהם הוא מהמקומות הכי טובים שיש. ההבדל העיקרי יהיה זמן היישון בעץ". פסקו משחק עם סוגי החביות, כשאחת המטרות המוצהרות הן לעבוד עם חביות שטעמיהן פחות דומיננטיים. מה שטעמתי פה היה חצי יין - הקברנה העוצמתי משילה עוד לא הצטרף, מה שמבטיח שזו רק ההתחלה וכי יהיה עוד טוויסט בעלילה - העוצמות שכבר עתה אינן מבוטלות תעלינה עוד שלב. אז כרגע יש פה המון פרי - המון - על האף ועל החך. המרלו המצויין מהר ברכה (טעמתי אותו גם בנפרד וכרגיל לא הפסקתי להתפעל) עושה עבודה מצויינת - מרכך ומעדן את הקברנה מגבעת ישעיהו. מאוד שופע, מתקתק משהו אבל לא כבד, עוצמתי אבל לא ברוטלי, עם קווי מיתאר אלגנטיים שיהיו ידידותיים גם למי שידבר את שפת "עולם היין הישראלי החדש". 
כמה זה יעלה? שואל אותי פסקו. כאני נוקב במחיר נמוך מ-200 ש"ח הוא קופץ, כמעט כועס. "Are you Serious"?
לך תדע. אני מניח שהוא לא יהיה פחות דחוס מהקצרין, לא פחות עשיר מהמרגלית אניגמה, ולא פחות אפל ומורכב מהיער יתיר. בכל מקרה אשמח לפגוש אותו בעתיד ולהרהר שוב על מחירו, האבסולוטי והיחסי. בהצלחה. עם הפצה יעילה וסיפור קוהרנטי אני מאמין שהיא תגיע.





 
לייבסיטי - בניית אתרים