נומבבר 2013.

לפני כחודש השתתפתי בארוע חביב שציין "יומולדת" עגול לשלושה יקבים. לעין הבלתי מתורגלת שלי קפצו המאפיינים השונים דווקא של היקבים. ראש וראשון היה יקב רמת הגולן, האמא הגדולה של הענף והתחנה הראשונה של ענף היין המודרני הישראלי, שחוגג כבר שנה שלמה יום הולדת 30. לצידו היה יקב קסטל של אלי בן זקן, המייסד והיינן, מי שנחשב לבוטיקאי הראשון (לצד מרגלית), אבי היין של הרי ירושלים (וטרואריסט שני רק לרוני ג'יימס ז"ל) שחוגג 20 שנות ייצור, ואחרון וצעיר החוגגים היה יקב טוליפ, שמציין עשור עגול לפעילותו.

יקב טוליפ יכול להיחשב כנציג הדור השלישי של התעשייה הצעירה. אחרי חלוצי ההתיישבות והטרואר נולד יקב "היי-טק" שמגיע עם מסגרת שיווקית ומיתוגית מוצלחת, ועם מספיק כסף כדי לרכוש כל מה שצריך בשביל התחלה ראויה (ציוד, ייעוץ ומה לא). מהבחינה הזו טוליפ הוא סיפור מעניין, מקצועי ובעיקר מקצועני, ואף יוצא דופן מול מטר יקבי הבוטיק של העשור ומחצה האחרונים. רמת היין? כמעט תמיד היתה טובה, אם כי הסגנון נגרר אחרי מה שהתרגלנו לחשוב כ"ישראלי", בלי לנסות ולחדש יותר מדי: הרבה שמש, הרבה חבית להרבה זמן. ההשקה הנעימה נתנה לי הזדמנות לבדוק "מה נשתנה", ולאיזה כיוון.
התשובה לא חד משמעית.

טוליפ, Espero 2011, מחיר 89 ש"ח.
ההפתעה הגדולה מגיעה כבר עם היין הראשון. טוב, לא כל כך גדולה, ובכל זאת. לכל מי שזוכר את הסגנון של טוליפ צפוייה פה הפתעה מעניינת (ומי שלא זוכר - שיחכה בסבלנות לסוף). הכוחניות המוחצנת שהיא סוג של סימן היכר לסגנון של היקב מתעדנת פה, יורדת בחצי אוקטבה וגורמת ליין לשדר רכות ואלגנטיות יחסית. זה לא צעד קל. היקב הגיע לאן שהגיע כיוון שהוא הצליח לייצר משהו שהקהל המקומי אוהב, והמבקרים הנכבדים יכולים לצרוח עד מחר בשבחי האיפוק. ומצד שני, אי אפשר להתעלם מההצלחות של הכנופייה האלגנטית, ומההבנה שאחרי ה-Early Adaptors יכול להגיע ההמון כולו.

זה, בעצם, הכוח והמקצועיות עליה דיברתי בהקשר של יקב טוליפ: החבר'ה שם, בראשות רועי יצחקי, יודעים מה הם עושים. אז פה כאמור הנמיכו את ה"רעש" במעט מול כל מה שהכרנו עד עתה מטוליפ, והגישו יין בסגנון שיקרוץ לקהלים חדשים אבל לא ירחיק באחת את הקהל הנאמן והוותיק של היקב. שאפו.

וחוץ מזה? קצת ירקרקות נעימה ומאובקת מהקברנה פרנק, קצת תיבול מהסירה ורכות מהמרלו, הכל יושב יפה ונעים על האף. הפה מגלה את אותה מתקתקות שמאפיינת חלק ניכר מיינות היקב, אם כי גם כאן היא "מונמכת" מעט. "ידידותי לאוכל", חזרו והדגישו באוזנינו פרנסי טוליפ. לאוכל הדעתני והרחב של המיזללה - בוודאי, וגם זה משהו. אם לא ברור - זה יין שאני ממליץ עליו בחום, בוודאי בקונטקסט הישראלי.

טוליפ, Creation DNA 2011, מחיר 210 ש"ח.
"אנחנו לא ממהרים למכור את 2,000 הבקבוקים שייצרנו", אומר רועי. "יש מספיק חובבי טוליפ שיקנו אותו ויאהבו את יין העשור שלנו". תחת ה"קראיישן" (אולי די עם האנגלית??) יציגו בטוליפ מדי פעם יין אחר, עם בלנד אחר - בקיצור מאוד פריסטייל. אופס, ברח לי האנגלית. פה השם מספר כי מעורבות בבקבוק כל 14 החלקות השונות שמהן מקבל היקב פרי.

הסגנון הוא אותו סיגנון טוליפי מוכר: מוחצן ומלא כוח, עם ירקרקות לצד פורטיות שמתגלה אחרי ניעור נמרץ. מאוד מהודק כרגע, באף ועל החך, אך אני מניח כי חובבי הז'אנר יאהבו את התוצאה, אם יתגברו על תג המחיר.

טוליפ, Black Tulip 2010, מחיר 190 ש"ח.
הדיון שהתפתח סביב היין היה מעניין בהרבה ממנו. האם אפשר לכתוב ביקורת בלי לשפוך את התינוק עם המים? או את הכוס יחד עם הארוחה שקיבלנו? פרטים בהמשך החיים.

נראה כי יין הדגל של היקב נפל בין הכיסאות בבציר החם והמאוד מאתגר הזה. מי אחראי עליו? היינן הקודם או החדש מזה כשנה וחצי? או אולי ידו של יועץ היקב לחצה יותר מדי על הדוושה? לא יודע ולא ממש חשוב. היין סובל כרגע ממכת VA לא פשוטה, ומכיוון שברוב המיקרים זו בעייה שנוצרת בתסיסה - אפשר להפיל את האחריות על היינן הקודם. ולא, זה לא עוזר במיוחד למי שרגיש לעניין הזה, אם כי יש כאלה שיזהו את הריח עם "פורטיות" ואולי אף יחבבו את הארומה בזכות הזיהוי המוצלח שלה. לטעמי זהו אחד ה"בלאקים" החלשים בסדרה.
(ובשם האיזון הקדוש - גם שבאל בלאן 1947 סבל מבעייה דומה והיום מחירו כ-50,000 יורו לבקבוק. אז לך תדע).

סיכום? סך הכל יומולדת שמח, עם יין עשור לגיטימי ויין חדש שמאותת על הקשבה למגמות בשוק. אני מאוד אוהב את יקב טוליפ גם אם לא תמיד מתחבר לסגנון, ומבטיח לפתוח שמפניה מעולה בבר המצווה שלו.
לייבסיטי - בניית אתרים